מאותו זמן שאבא נטש את המניין שבשטיבל דחסידי מינסק, היינו קשורים בלב ובנפש לבית הכנסת הגדול.
בית כנסת זה שהיה מפואר בפני עצמו, הוקם על חורבותיו של בית הכנסת הקודם, שהיה בנוי מעץ ונשרף במהלך של שריפה מסתורית. אגדה (או סיפור אמיתי) התהלכה בעירנו, שבית הכנסת הקדום נשרף כתוצאה מאי קבלתו למשרה של רב מסוים בעירנו. במה דברים אמורים?
ובכן סופר לי, כי באחד הימים העיר הייתה ללא רב. הגיע מועמד לעיר, ופרנסיה החליטו שלא לקבלו למשרה. יצא זה את העיר ומחוצה לה פנה אל מלוויו ואמר: כפי שאתם ביישתם אותי כך תבוישו אתם הפרנסים וכל בני הקהילה. באותו רגע פרצה אש נוראית וכילתה את כל בית הכנסת ותוכנו הקדוש. קשה להאמין כיום שרב וגדול בתורה יוציא קללה שכזאת, שתביא לחורבנו של בית תפילה על תשמישי קדושתו, אך סיפור נשאר סיפור.
כמה זמן עמד המקום בשיממונו לא אדע. סבתי חיה-לאה סיפרה, שבעת בניית בית הכנסת החדש, נשים הסירו מעצמן עדיים ודברי חן, והשליכו ליסודות בית-הכנסת, בכדי לפאר את מעמדו.
כשרצה מישהו להתפלל בבית הכנסת הגדול, היה חייב להיות בעל שטאט (כלומר בעל מקום, ששילם ממיטב כספו, על מנת לרכוש את המקום). בשבתות עוד ניתן היה לתפוס מקום פנוי על אחד הספסלים שהיו שייכים לבעלי המאה.
בימים שבהם התפלל אבי בשטיבל של חסידי מינסק, לבטח היה לו מקום ישיבה, כי שם כולם היו שווים. לעומת זאת- בבית הכנסת הגדול, לא זכיתי משום מה להיכלל בין אלה שיושבים במקומות קבועים, בדומה לדודי לייבצ'ה, בעלה של דודתי ביניה, שהיה בעל מקום שכזה.
בחגים, לעומת זאת, ובעיקר בימים הנוראים, עמדו לרשות העם ה"פשוט" (כולל אבי) הספסלים האחוריים, ליד שולחנות רחבים שלא דמו כלל לספסלים, עליהם ישבו בעלי היכולת. ליד השולחנות האחוריים תמיד היה דוחק נוראי והדבר פגע בעיקר בעת שרצית להיחלץ החוצה (לשירותים למשל). למרות הכל כדאי היה להצטופף, כדי לשמוע את הרינה והתפילה משובבת הלב.
בית הכנסת הגדול שכן בריבוע הקרקע שהיה שייך לקהילה היהודית. הריבוע הכיל בנוסף לבית הכנסת הגדול את בית המדרש הגדול, ששכן ברחוב פילסודסקייגו, אך הכניסה אליו הייתה דרך החצר הגדולה, שבו שכן בית-הכנסת הגדול. באותה שרשרת בניינים שכנו גם משרדי הקהילה וחנויות הקהילה (די קולישע געשעפטן).
הכניסה הראשית לחצר בית הכנסת הייתה מצד סטרי רינעק, אך אפשר היה להיכנס גם מהצד המזרחי, דהיינו מרח' בערעק יוסעלעיביץ. בסמוך לכניסה לבית המדרש הגדול שכן גם בית מדרש יותר קטן בשם "חברת משניות", שם התפלל מיודעינו וועלוול אורלובסקי. מצדו הצפוני של בית הכנסת, נשק בית הקברות היהודי העתיק.
מעניין לציין, שדווקא ליד בית הכנסת, בחנויות הקהילה היהודית שכנו מספר איטליזים. אין הדבר היה נחשב יוצא דופן, אלמלא העובדה שבאחד מהם, ממש ליד הכניסה לחצר בית הכנסת הייתה תלויה ארנבת ציד. מתוך כך אני מבין ששם (אולי?) לא מכרו בשר כשר. היום קשה לי להבין, כיצד זה פרנסי העיר הורשו למכור בשר פיגולים בכניסה לבית הכנסת.
מאחורי חנויות האיטליזים, שכנו אחר כבוד בתי השימוש הציבוריים לשרות המתפללים. שלש עזרות נשים היו בבית הכנסת. שתיים מכל צד, כשמאחד מהם ניבט שדה הקבורה של בית הקברות העתיק, ומעברו השני- החצר המובילה לבית-המדרש. העזרה הראשית שכנה בקומה השנייה בחלקו האחורי של בית הכנסת. בתוך בית הכנסת עצמו, הייתה גזוזטרה, מעל לכניסה הראשית. מעולם לא ראיתי שם איש ניצב עליה.
הכניסה לבית הכנסת כללה שלושה שערים. כשאחד מהם נפתח תמיד לרווחה, והאחרים בשעות דחק ולחץ. לשערים הובילו מדרגות לכל האורך, כך שלתוך בית הכנסת הייתה עליה וירידה לתוך ה"פלוש", ככתוב "ממעמקים קראתיך יה".
בפלוש בצדו השמאלי שכנה הגניזה. מה היה בתוכה? הרבה גווילים ודפים. לעתים רחוקות הייתי ניגש להציץ. מצאתיה תמיד מלאה וגדושה. צד זה של בית הכנסת גבל בכניסה הראשית לעזרת הנשים, כך שהוא היה מחוסר חלונות. לעומת זאת- בצד הדרומי ולכל אורך הפלוש, שכן בית הכנסת של החייטים (די שנאדערישע שיל). איזו זכות גדולה עמדה דווקא לחייטים להימנות עם העילית של המתפללים, השוכנים אחר כבוד בתוככי בנין בית הכנסת הגדול? לא אדע. אני מניח שבעת שהקימו בית כנסת זה, היוו החייטים שבעיר קבוצת לחץ מסוימת וכפי הנראה תרמו ביד רחבה להקמתו, כך שנפל בזכותם להיות שותפים במצווה גדולה זו.
אינני יכול שלא להזכיר את ארון הקודש ואת הקיר המזרחי שבבית הכנסת וכן את התקרה. אבא סיפר לי, שלצורך קישוט הקיר המזרחי והתקרה הובאו אמנים נוצריים מאיטליה. אני יכול רק לציין, שקיר המזרח היה על טהרת העץ. זאת אומרת, על גבי הקיר הבנוי לבנים, הותקנו גילופי עץ יפיפיים, שכללו כלים כגון כינורות, חצוצרות וכל מה שהוזכר בעבודת בית המקדש. בתחילת גרם המדרגות, שהוביל לארון הקודש, רבצו שני אריות מגולפים מעץ ובתוך לועותיהם הפעורים החזיקו נורות חשמל (מראה קיר המזרח מופיע בתמונה שצולמה בספר היזכור לקהילת שדלץ).
התקרה הייתה כמעין שמים. מה זאת אומרת שמיים? לא יכולתי כילד לתאר לעצמי, כיצד אדם עולה לגובה רב ויוצר ממלכת כוכבים נפלאה שכזו. לא פעם היה אבי מושך בשרוולי בעת התפילה, עת שהתבוננתי למרומים וספרתי את הכוכבים הרבים.
כל השבוע היה בית הכנסת כמעט נעול, או לעיתים רחוקות נפתח לצורך אירועים מיוחדים. בימי שישי ושבת וכן במועדי ישראל שקק בית הכנסת חיים. בימים כאלה צר היה המקום להכיל את כל הרוצים לבוא בשעריו.