בתיה ואברהם שפט: ביקור בפולין- הרהורים ללא מסקנה"

תקציר

ביקור בפולין מעורר מחשבות. הביקור בפולין נערך במסגרת הקונגרס של ארגון המשפטנים ועורכי הדין היהודיים, תחת הכותרת "זכור את ורשה". הסיבה האישית היא חיפוש שורשים של בתיה בשדליץ ועלייה לאפר של בני משפחתה בטרבלינקה ושל בני משפחתו של גבי בבירקנאו. הביקור נערך בסימן של רגשות מעורבים בין אוהבי ישראל, מחד גיסא, לבין אנטישמיות מפעפעת, מאידך גיסא; בין עבר מפואר, מצד אחד, לבין הווה קודר, מצד שני, בניסיון החייאה פתטי. 
לא פשוט לבקר בפולין, הארץ שמאז קזמיר הגדול במאה ה—14 שימשה אחד המרכזים הגדולים של יהדות העולם, ואשר לפני מלחמת העולם השנייה — גם לאחר היציאה הגדולה לכל חלקי עולם בסוף המאה ה—19 ובראשית המאה ה—20 — ריכזה לא פחות מעשרים אחוזים מיהדות העולם.
את פולין היהודית דרשו באופנים שונים: פה—לין — היינו כאן צריכים ללין (לגור), או פה—לנ—יה, שאפילו הקב"ה גר בה. אין זו הגזמה. פולין הייתה מרכז תרבותי אדיר לתורה וליהדות, והיא ירשה את מקום המרכזים בבבל וספרד וקדמה בכך לאמריקה ולארץ ישראל. כנראה שבחיי עם ישראל יש מטוטלת העוברת פעם מזרחה, פעם מערבה, שוב מזרחה, שוב מערבה, ובימינו ממש חוזרת לארץ ישראל.
פולין היום ריקה מיהודים, או כמעט ריקה. במשך חמש שנים, מ—1940 עד 1945, הצליחו כוחות הרשע לרוקן אותה מיהודיה. לא רק אותה, כמעט את כל אירופה הכבושה. בארץ שבה פרחה היהדות לגווניה: חסידות, מוסר, ציונות, ואפילו ה"בונד", שם התרכזו רוב מחנות ההשמדה. 
קשה לבקר בפולין, הרקע מכביד על הלב, ואף על פי כן הייתה איזו משיכה של סקרנות, של זיכרון וסיפורי ילדות על תולדות המשפחה. נוסף לכך חשבה בתיה כי כצברית היא חייבת לבקר בפולין בעיירת הוריה ובמקום ההשמדה של כל קרוביה.
גבי, שריד השואה, אמנם עבר את השואה "דה לוקס", כלומר לא היה במחנות וכל יום היה לו משהו לאכול — דבר נדיר בימים ההם — ואף על פי כן כשריד השואה יש לו לעתים גישה מסתייגת לסרטים, לספרים ולמקומות הקשורים בשואה. הוא למשל לקח את כל ילדינו, ואף התחיל לקחת את נכדינו, לבודפשט העיר, כדי להראות להם את צור מחצבתו ואת דרכי הצלתו בימים ההם, אך למחנות ההשמדה לא רצה עד היום להגיע. בתיה כבר שנים משתוקקת לכך. בתיה צברית, הוריה הציונים עלו ארצה עוד בתרצ"ו, למזלה הטוב, אך כבר שנים רבות היא חושבת כי לפולין, ובעיקר לשדליץ, לטרבלינקה, לבירקנאו ולאושוויץ, חייבים להגיע.
שדליץ היא עיירה בינונית בגודלה בין ורשה לבריסק (ברסליטובסק), כ—100 קילומטר מזרחה מוורשה. עיירה ככל העיירות בסדר גודל של שלושים אלף עד ארבעים אלף תושבים. במאה ה—19 65 אחוזים מתושביה היו יהודים, ואפילו לפני מלחמת העולם השנייה עדיין 40 אחוזים מאנשי העיירה היו יהודים. 
לאבא של בתיה יש בן דוד, דוד כנעני, שמתגורר היום במעגן מיכאל. הוא פרסם ספר ובו תיאור של שדליץ היהודית בשנות השלושים.[1] רוב היהודים היו עניים, חלקם — אמידים ובינוניים, כמקובל בכל העולם. הם נחלקו לחסידים  ולמתנגדים, והיו בה עשרות של בתי כנסת ושטיבלך כמקובל בפולין. האמידים והבינוניים גרו בבתים יפים בני קומותיים ברחוב הראשי של העיירה, לימים רחוב פילסוצקי, ועסקו בכל המקצועות היהודיים המקובלים. העיירה מלאה מוסדות ואירגונים יהודיים. ישראל  איסר, אבא של בתיה, היה פעיל מאוד בארגון השומר הדתי ובהפועל המזרחי. יוצאי שדליץ ששרדו אחרי המלחמה הוציאו ספר זיכרון עב כרס ובו מאות עמודים, חלקו הקטן בעברית וחלקו הגדול באידיש.[2] בספר מוצא המעיין תיאור מפורט ביותר על חיי העיירה.
טרם נישואיהם התגוררו הורי בתיה ברחוב הראשי בבתים הדו—קומתיים בקרבת שעון העיר. כדי להמחיש את חלוף העתים, נציין שבשנות השלושים של המאה העשרים לא היו מים זורמים בבתים. מים קנו ממוביל המים, "ואסר טרייגר" בלע"ז. במרכז העיירה היה פארק יפהפה, גדול ממדים, עם עצים גבוהים ירוקים ואגם במרכזו. לפי הסיפורים, באגם היו ברבורים לבנים. טובה — אמא של בתיה, נהגה לבלות בפארק הזה עם אחיה וחברותיה. בין תמונות המשפחה יש תמונות המראות את הפארק. אלה היו סיפורי הבית וספרי הזיכרונות על המדף.
גבי חבר בארגון הבינלאומי של משפטנים ועורכי דין יהודיים. בארגון זה נוהגים בשנים האחרונות לקיים כנסים בערים שונות בעולם שבהן חיו ופעלו משפטנים יהודיים לפני השואה. מפגש כזה נערך בעבר בסלוניקי, בברלין והפעם בוורשה. כשקיבלנו את ההזמנה החלטנו כי הפעם נוסעים לפולין. ידענו כי אנו רוצים להיות בשלושה מקומות: בשדליץ, בטרבלינקה ובאושוויץ—בירקנאו. הקונגרס היה בוורשה. עוד בארץ קבענו כי באחד מימי הקונגרס ניסע לשדליץ.

תחנה ראשונה — ורשה

כשהגענו לוורשה נדהמנו לגלות פולין ירוקה. ציפינו לאפרוריות, אבל השמש זרחה, העצים ירוקים. מצאנו עיר מודרנית, תוססת, מערבית, ובה תחבורה זורמת. המכוניות חדשות וגם אם במרכז העיר רואים מרחוק את "מרכז התרבות" המפלצתי, מתנת הסובייטים לעם הפולני, מסביבו בניניים חדשים בנויים זכוכית ומתכת כמקובל במתוקנות שבערי המערב. בניין כזה של זכוכית ומתכת עומד היום גם במקומו של בית הכנסת המרכזי של ורשה שנהרס בימי השואה.
התמקמנו באחד מבתי המלון הטובים בעיר, במלון שרתון. כמה אופייני הדבר שהמלון נמצא בכיכר שלושת הצלבים המוכר לנו מסיפורי מוכרי הגפרורים בתקופת הגטו. לשלוש מאות וחמישים אלף יהודי ורשה כמעט שאין זכר. נכון שיש סיורים באתרים יהודיים, אך רוב הסיור ממוקד במרד גטו ורשה. בסיורים אלה מראים בראש ובראשונה את אנדרטת רפפורט, שהעתקה ביד ושם בירושלים. יש האוהבים אותה ויש שאינם מתלהבים מ"הריאליזם הסוציאליסטי" המגולם באנדרטה, אך כולם הולכים לשם. הולכים גם למילוא 18 — מפקדת המרד אשר כמסתבר שימשה קודם לכן מפקדת המאפייה שפעלה גם בגטו ואשר נמסרה למפקדת המרד רק בתקופה האחרונה. אתה מגיע לאומשלאגפלאץ (מקום שילוח היהודים להשמדה) או מה שנשאר ממנו. בסך הכול אנדרטת שיש ליד הבית היחידי שנשאר על תלו מהגטו ואשר שימש בית חולים ומפקדה לאס.אס.
נכון שהרחוב המוביל לאומשלאגפלאץ נקרא רחוב אנילביץ. נכון שבין רחוב מילוא לבין האומשלאגפלאץ יש 21 מצבות על שמם של יהודים חשובים בגטו ובמרד וגם נכון שבמקום אחד מראים לך חלק קטן שנשאר מחומת הגטו. אך מעבר לזה, פרט לשמות כמה רחובות, אין זכר ליהודים בוורשה. אמנם קיים בית כנסת אחד, בית כנסת נוז´יק, הפועל גם היום, אך מה זה לעומת 300 בתי הכנסת שהיו בוורשה של אז? הרב בבית הכנסת מוצאו מארצות הברית; מנהל המרכז היהודי על—שם לאודר הוא חב"דניק מארצות הברית; המורה לעברית הוא מישראל. בשבת שבה התפללנו בבית הכנסת חלק מהמתפללים היו מהקונגרס שלנו, חלקם היו קבוצה מארצות הברית שהביאו ספר תורה במתנה לבית הספר היהודי החדש, וראינו גם כמה יהודים מקומיים. יש בוורשה תיאטרון "יהודי". ההצגות הן באידיש אך השחקנים גויים, והקהל לרוב משתמש בתרגום הסימולטני לפולנית.
המקום המרשים ביותר של ורשה היהודית הוא בית הקברות (שלא נהרס על ידי הגרמנים). הוא ממחיש את העבר המפואר, אך לנו היו תחושות מוזרות כאשר בשדרה הראשית של בית הקברות, במקום קבורתם של עשירי העיר ועשירי הרוח, רוב המצבות על הקברים מסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים מלאי כיתובים בפולנית, ברוסית ואפילו בגרמנית. אי פה אי שם יש גם כיתובים בעברית. מלווינו סיפרו כי ביתר חלקי בית הקברות 95 אחוזים מהמצבות כתובות עברית, אך אנחנו לא ראינו. הראו לנו את מצבתם של י"ל פרץ, של השחקנית אידה קמינסקה, ושל פאר יהדות פולין זמנהוף, שרצה לקרב את אחדות העולם בשפה העולמית שהמציא — האספרנטו. הוא לא כל כך הצליח, כי ככל הידוע לנו אם יש שפה עולמית היא האנגלית, והאחווה בין העמים מאתנו והלאה. בכך שהמקום המרכזי לביקור בוורשה היהודית הוא בית הקברות יש סמליות רבה.

שדליץ

למחרת בואנו לוורשה יצאנו לבקר בשדליץ. נסענו בדרך מספר .2 לאט לאט עזבנו את העיר הגדולה, וככל שהתרחקנו ממנה התחלפו הבתים המסוגננים לבתי עץ מרופטים. מסביב לבתים כמה תרנגולות, סוס או שניים וכמה פרות רועות באחו, אבל הכול הכול ירוק. פתאום לצדי הדרך הופיע שלט: שדליץ 66 ק"מ. אנו מתקרבים לעיר, בפריפריה בתים חדישים למדי, ופתאום אנו מוצאים את עצמנו ברחוב פילוסציקיאגו — הוא הרחוב הראשי. הבתים בני שתי קומות, ממש כמו בסיפורים. בחלק גדול מהרחוב לא השתנה כלום, אך מרכז העיירה, שבו היה שעון העיר, הופצץ בראשית המלחמה על ידי הגרמנים, ובמקום הוקם בית העירייה המפואר. אנו מחפשים את הבתים של המשפחה, ספק מוצאים ספק לא מוצאים אותם. אנו יודעים כי משפחת טמקין, משפחת אמה של בתיה, גרה במספר .46 את מספר 44 מצאנו (אם אמנם לא שינו את מספרי הבתים מאז) ולידו בית בן שתי קומות בשיפוצים ללא מספר, כנראה הוא מספר .46 משפחת רוזנברג, משפחת אביה של בתיה, גרה במספר .30 רק כמה בתים ושעון העיר הפרידו בין שתי המשפחות. הרחוב לא השתנה, רק האנשים. אין בשדליץ יהודי אחד לרפואה. טיילנו פעמיים לאורכו של הרחוב ונפשה של בתיה יצאה לראות את הפארק. בכל ביקור כזה יש איזה מומנט מרכזי, איזו נקודת שיא כשבה הרגשות מתפרצות. לבתיה זה קרה דווקא בפארק. אולי כאשר ראינו את העצים היפהפיים, את הספסלים ואת השבילים המטופחים ובעיקר את האגם שהברבור הלבן שוחה במרכזו. קרוב לוודאי שזה היה הברבור שחיכה לבתיה מאז שאמה עזבה את העיר; כנראה שהמסורת הועברה מדור לדור גם במשפחת הברבורים.
בעזבנו את העיר עברנו ליד בית הקברות היהודי הישן. אי אפשר היה להיכנס אליו, כי מסביבו חומת לבנים אדומות גבוהה ושער הברזל היה נעול בשרשרת. דרך שער הברזל ראינו עשב גבוה צומח בין המצבות שכמעט ולא נראו. אין מרבים לבקר בבית הקברות הזה. אפילו שביל לא נראה בעשב הגבוה.
בדרך חזרה כמעט ולא הוצאנו הגה ("וידֹם אהרן").

טרבלינקה

למחרת היום שוב עלינו על דרך מספר 2 לכיוון שדליץ. כשלושים קילומטרים לפני העיירה פנינו שמאלה לטרבלינקה. הכביש הלך והשתבש. השמים קודרים, איזו אפרוריות השתלטה על הנוף. אנו נוסעים ביער. הכביש מתפתל, והמהמורות גרמו לנו לתחושה כאילו נסענו ברכבת. הנה פסי הרכבת, על הפסים האלו הובילו את בני עיירת שדליץ יחד עם עוד שבע מאות אלף יהודים מעשר ארצות, משבע עשרה אלף עיירות, להשמדה.
למחנה ההשמדה המקורי אין היום זכר. הנאצים יימח שמם לא הותירו ממנו זכר, ומה שרואים שם היום הוא אתר הנצחה אמנותי ובו האלמנטים העיקריים של ההשמדה: משהו דמוי פסי רכבת, דמוי רמפה, ששם הורידו את בני האדם מהרכבות, ושביל מרוצף אבני נחל אל מקום ההשמדה. בתחילת הדרך שורת אבנים גדולות. על כל אבן שם הארץ שממנה הובאו אנשים למחנה. לכל אורך הדרך מוצבות אבנים גדולות לסימון דרכם האחרונה. על הגבעה הוקמה אנדרטה. לפי ההסבר יש בה דימוי הכותל המערבי, עם פסל חלקי אדם מצד אחד ומנורת שבעת הקנים מצד שני. מסביב לאנדרטה שדות שלמים של אבנים. אבנים קטנות, אבנים גדולות ואבנים בינוניות. אבנים עם שמות קהילות ואבנים בלי שמות. אבנים — אבנים. שבעה עשר אלף אבנים. משבעה עשר אלף מקומות הובאו לכאן יהודים להשמדה. הגענו לאנדרטה, קיימנו טקס אזכרה, "אל מלא רחמים", ו"קדיש" ברבים. עוד אנחנו אומרים "קדיש" בקול רם עם הקהל ומישהי צועקת "עם ישראל חי!!!". והצעקה חותכת את השקט. אחר כך באו "אני מאמין", "שיר הפרטיזנים", ו"התקווה". אנו מסתובבים ומחפשים את האבן של שדליץ, משימה כמעט בלתי אפשרית.
האבנים אינן מסודרות לפי סדר אלפביתי או סדר הגיוני כל שהוא, ובאמת מוטב כך, מי מחפש היגיון בשיגעון הבלתי נתפס בימינו. חיפשנו, הסתובבנו שדה אחר שדה, ואז בתיה אומרת: "ממש מתאים שלא נמצא, הרי הם נרצחו אנונימים". בכל זאת המשכנו לחפש בייאוש הולך וגובר, ופתאום גבי זועק: "הנה היא, הנה שדליץ!". ואכן האבן הייתה שם, אבן בלתי מהוקצעת, שחורה כמו גורלם של יהודי שדליץ. עמדנו שם שעה ארוכה בוכים ואומרים פרקי תהלים, שמנו על האבן אבנים קטנות כמו על מצבה בבית קברות. לאט לאט בלב שבור עזבנו את המקום וחזרנו בדרך שבה הם הלכו בפעם האחרונה ולא יכלו לחזור. מעין סגירת מעגל של ביקורנו בשדליץ. יהי זכרם ברוך.

קרקוב

כחלק מהפעילות בקונגרס התקיים סיור בקרקוב ובאושוויץ—בירקנאו.
נסענו ברכבת מוורשה לקרקוב, ושוב התרשמנו כי פולין ארץ מישורית היא, עם גבעות פה ושם, ובעיקר ירוקה. בהגיענו לקרקוב אמרה לנו המדריכה המקומית כי ורשה היא בירת פולין הפורמלית אך קרקוב היא הבירה התרבותית של הארץ, ולדעתה זו האמת גם לגבי היהודים.
היהודי החשוב ביותר שגר אי פעם בקרקוב הוא רבי משה איסרליש, הרמ"א. ואכן הוא אישיות חשובה מאוד גם בנוף המקומי עד היום הזה. בית הכנסת היחיד שבו מתקיימות תפילות סדירות הוא בית כנסת הרמ"א, ובבית הקברות שעל יד בית הכנסת קבורים גדולי ישראל מהשורה הראשונה. אסירי תודה אנחנו לחברנו יחזקאל לביא שכתב ספר חשוב "פולין למסייר בעיניים יהודיות", שבעזרתו הצלחנו להגיע לקברים של גדולי ישראל הקבורים בבית הקברות הקטן והחשוב מאין כמוהו. ראשית מצאנו את קברו של בעל "מגלה עמוקות", הרב נתן נטע שפירא זצ"ל, ובמרחק מה ממנו את קברו של הרב יואל ברבי שמואל סירקיש זצ"ל, הידוע בכינויו "בית חדש", הב"ח, ובסוף אותה השורה קברו של הרב יום טוב ליפמן הלר זצ"ל, הוא בעל ה"תוספות יום טוב" על המשניות. אך מעל ומעבר לכל זה — קבריהם של הרמ"א ובני משפחתו. היה מוזר לשמוע מפיו של מדריך התיירים הגוי על רבי יוסף קארו, על ה"שולחן ערוך" ועל החלטתו של הרמ"א לא לכתוב שולחן ערוך משלו אלא מפה על השולחן, כי כל זה היום הוא חלק ממסלול התיירות הרגיל בקרקוב ולאו דווקא המסלול היהודי. כל הדברים האלה בעצם אינם בקרקוב של פעם אלא בעיירה שונה ונפרדת שנקראת קז´ימיאש. העיר נוסדה על ידי המלך קז´ימיאש הגדול, והיא ניתנה ליהודים כמקום מגורים בשלטון עצמי. האגדה מספרת כי למלך קז´ימיאש הייתה חברה יהודייה בשם אסתר, והוא בנה לה ארמון שלאחר מותה נמסר לקהילה היהודית. אגדות הן אגדות, אבל בכיכר המרכזית של קז´ימיאש גם היום יש מלון "אסתר" ומסעדת "אסתר". כל האזור הזה מלא בתי—כנסיות: בית הכנסת העתיק (די אלטע שול) מהמאה ה—13; בית הכנסת יצחק, מאכלס היום תערוכה יהודית פרימיטיווית למדי ומקרינים בו סרטים היסטוריים על חיי היהודים משולבים בקטעים מסרטו של שינדלר; בית הכנסת הגבוה (די הויכע שיל), שבחזיתו יש שלטים בעברית המעידים על שיפוצו בתר"י ושיפוץ מחודש נוסף בתרס"א (1901) ושבו היה תלמוד תורה גדול. היום יש בו בתי מלאכה. בכל האזור יש דברים שמזכירים יהודים. לפנים היה השוק יהודי, ובמדריך של יחזקאל לביא מוזכר שעדיין יש בו שלט על עופות כשרים בעברית (אנו לא ראינו אותו). יש כמובן בית כנסת "הקופה" שנבנה מקופת הקהילה, ובית הכנסת ה"טמפל" של המתבוללים. כל בתי הכנסת הללו אינם בשימוש, כי ל—300 היהודים של קרקוב אין צורך ביותר מבית כנסת פעיל אחד, והוא בית כנסת הרמ"א. כמו בכל מקום, חיי הקהילה מצומצמים, והיהדות הגדולה והפורחת של פולין איננה. מ—000,65 יהודי קרקוב לפני המלחמה (שהיוו כשליש מהתושבים בעיר אז) נותרו היום 300 יהודים (מתוך 000,750 תושבי העיר היום).
כנראה שקרקוב היא לא רק עיר הבירה האינטלקטואלית של פולין, אלא שבתקופות ממושכות היא הייתה גם הבירה האינטלקטואלית של יהדות פולין. העיר עצמה יפהפייה, הנהר ויסלה עוטף את העיר העתיקה שבקצה הארמון והכנסייה על—שם מריה — אחת הכנסיות העתיקות והיפות בפולין. את כיכר העיר העתיקה משווים לכיכר העתיקה בפראג. אמנם לטעמנו הכיכר בפראג יפה יותר, אך עצם העובדה שמשווים את קרקוב לפראג היא מחמאה גדולה לעיר קרקוב. הנוף מהצד השני של הנהר לכיוון העיר העתיקה הוא אכן מהמם. לא התרשמנו במיוחד מהאזורים החדישים יותר של העיר אשר חלק גדול מהם נבנה בסגנון הסצסיה, סגנון בנייה אופייני לסוף המאה ה—19 וראשית המאה ה—20, והבתים נראים בדיוק כמו כל הבתים בני שלוש הקומות בערים האחרות של האימפריה האוסטרו—הונגרית.
נתמזל מזלה של קרקוב והגרמנים סיווגוה כעיר גרמנית עתיקת יומין, ולכן לא החריבו אותה (ולמען האמת בכל הערים בימי הביניים בחבלי ארץ אלה תמיד היו בורגרים גרמניים אשר היוו יחד עם היהודים את שכבת ספקי השרותים, בעלי הגילדות ונושאי התרבות בכל השטחים).
קז´ימיאש הגדול (קזמיר הגדול), אשר כפי שלמדנו מוזכר בהיסטוריה של פולין כמלך שהביא את היהודים לפולין, הוא זה שייסד בקרקוב את האוניברסיטה היגלואית, אחת האוניברסיטאות הראשונות בעולם והראשונה בפולין. שכנעו אותנו כי עד היום הזה אינטלקטואל אמתי מעדיף להתגורר בקרקוב הנעלה ולא בוורשה ההמונית. אגב, השלטון הקומוניסטי ניסה לדלל את התחושה האליטיסטית הזאת שהיו לה כמובן השלכות פוליטיות קשות. העיר קרקוב הייתה היחידה שהצביעה במשאל העם של שנות ה—50 נגד שינוי החוקה הפולנית שאמורה הייתה להנהיג משטר קומוניסטי בפולין. לפיכך הציפו הקומוניסטים את העיר בבתי חרושת שבהם כוח האדם לא היה צריך להיות מיומן, ואפילו ייסדו פוליטכניקום כדי לפתח שכבת מהנדסים לבתי חרושת אלה. כפי שסופר לנו, התרגיל לא הצליח. קרקוב האצילה בלעה את התושבים החדשים ועיצבה אותם כדמותה.
מדריכתנו הגויה הפולנייה השתדלה בכל מאודה, לא בלי הצלחה, לשכנע אותנו כי העבר היהודי של העיר חשוב לה ושיש לה חיבה מיוחדת לעיר זו וליהדות בכלל; כשסיפרה שעד שנות ה—30 של המאה ה—20 בית הכנסת יצחק היה צריך לשלם מס מיוחד מאחר שהוא היה גבוה יותר מהכנסייה המקומית, אמרה שיש כאלה אבסורדים שהדעת אינה תופסת. היא הוסיפה בהתנצלותה, "תאמינו לי שאני לא נגד פולין אבל הדברים בלתי אפשריים". לטעמנו היו שם דברים בלתי אפשריים הרבה יותר. אגב, במאמציה לחבב עלינו את הטיול, יצאה מגדרה כדי להראות לנו את אתרי הסרט "רשימת שינדלר". חלק גדול מהסרט צולם בקרקוב במקום שבו אכן אירע. ראינו את בתי החרושת ואפילו את מחנה פלשוב שאיננו עוד ורק אנדרטה על גבעה ירוקה מזכירה את המקום. כנראה שלגבי התיירים הסרט הזה הוא אשר ממחיש את השואה; אנו לא היינו זקוקים לכך.

אושוויץ—בירקנאו

פחדנו מהביקור באושוויץ. אף שכמעט כל האתרים החשובים בה מוכרים לנו מספרים, מסרטים, מהביקור ב"יד ושם" ומהמוזיאון בוושינגטון. מוזר להגיד כי בעמל רב הצליחו הפולנים להפוך את אושוויץ למוזיאון ואולי למתן על ידי כך את הרושם הקשה שהמבקר מצפה לו.
השער הגדול עם הסִיסמה "ארבייט מאכט פריי" "ARBEIT MACHT FREI" עדיין קיים והוא עדיין מזעזע. הבתים האדומים הדו קומתיים שהיו פעם קסרקטין של הצבא הפולני עומדים עדיין על תלם, אך בין הבתים עצים ירוקים ומדשאות, שאז לא היו שם, ושמשווים למקום היום מין בנאליזציה של מחנה נופש משנות ה—.50 בתוך הבלוקים נמצאים ה"מוזיאון", מקומות הקבלה, המיון, מקומות השילוח לעבודה, צילום של תזמורת אושוויץ שניגנה מארשים בבוקר ובערב, אך חבריה היו צריכים לעבוד כל היום ככל היתר. מוצגי המוזיאון אמורים לזעזע, אך אולי מתוך היכרותנו הקודמת עמהם, הרושם היה עמום למדי. ראינו את ערמות המשקפים, ערמות נעלי הגברים והנשים, ערמותֿערמות של שער נשים, הטליתות, המזוודות, הפרוטזות של הגפיים, הסירים וכלי הבית לאלפיהם, לבסוף ראינו שני מוצגים שזעזעו אותנו ביותר — הנעלים של הילדים הקטנים ובגדי התינוקות. עברנו את התצוגות והגענו לבלוק 11 המקולל, שבחצרו קיר המוות. עברנו את הטקס השגרתי של "אל מלא רחמים", שני פרקי תהלים ו"קדיש" שנאמר ברבים, על ידי נשים וגברים כאחד, שהיה החלק המרשים ביותר. בסוף הנחת זר זיכרון — "מנהג הגוי", היינו אומרים במקומות אחרים — אך בכל זאת יש אולי גם לזה מקום בין עשרות עשרות רבות של נרות נשמה ואבנים. עברנו בבלוק 11 ובו תאי העונשים למיניהם וסוגיהם, שלימדו אותנו, כי המוח המעוות של האדם לא משתנה, הוא רק מצליח להמציא דרכים אחרות מתקופה לתקופה.
נכנסנו לתאי הגזים הראשונים "הפרימיטיבים" של אושוויץ, כי את המשוכללים של בירקנאו השמידו. חלק מזה השמיד הזונדרקומנדו היהודי וחלק — הגרמנים הנסוגים, כדי לא להשאיר עקבות לפשעיהם. כאילו אנטי—קליימקס יצאנו לרחבה אשר בה מכרו לנו מזכרות, ספרים, קלטות, קולהלייט ומים קרים. עברו בנו מחשבות: "מה היו נותנים אסירי אושוויץ בעבור בקבוק קולהלייט בקיץ החם והלוהט של מישורי פולין או בעבור כוס קפה חם בחורף המקפיא".
משם נסענו לבירקנאו. למדנו לדעת כי את פסי הרכבת האריכו עד לתוך מחנה בירקנאו כדי לייעל ולשפר את רציחתם של יהודי הונגריה בקיץ .1944 אכן הם היו יעילים ביותר. תוך שבעה שבועות הצליחו לחסל כארבע מאות אלף איש. עמדנו על הרמפה שעליה ביצעו מנגלה וחבר מרעיו את הסלקציה הראשונית מיד עם הגעת הרכבות.
שמענו על שהתרחש שם ממקור ראשון. שתי בנות דודות שלנו אגי וורה נשארו בחיים, והן אשר סיפרו לנו, אחרי 30 שנות שתיקה, את אשר התרחש על הרמפה הזו שאנו עומדים בה עתה. גבי בא הנה לביקור קרובים. על הרמפה הזו הפרידו בין סבתא רוזה ושתי דודות, דודה קרולין ודודה בלה, ובין דוד יצחק, והם הובלו ישירות לתאי הגזים בתאריך כ"ג בסיון תש"ד. הרכבת שלהם הייתה בין הרכבות האחרונות שהגיעו למקום. בן הדוד טיבי נשלח לעבודה. טיבי גם הוא אברהם יוסף, כשמו של גבי. טיבי פגש את אגי אחותו כמה חודשים אחר כך, אך לא זכה לשחרור. הרגו אותו במכות רצח בשלהי אותו סתיו.
עמדנו שנינו על הרמפה, וכפי שהאבן בטרבלינקה סימלה את "ביקור הקרובים" של בתיה, הרמפה הזו הייתה "ביקור הקרובים של גבי". בבכי מר אמרנו ביחד "קדיש" ביחידות בפעם הראשונה בחיים מתוך זעקה מרה עבור קרובינו, ואז הלכנו לראות את שרידי המחנה. כך למדנו מה אירע לאלה שנהרגו מיד ואיך חיו אלה שעוד נותר להם זמן מה לחיות. ראינו את הבלוקים של הסניטציה, את בלוקי המגורים, שמענו את הסיפורים על ה"ציל אפל" — מסדרי הספירה שאולי היו קשים יותר מעצם העבודה בשטח. לא ברור לנו כיצד היה אפשר לשרוד במקום הנורא הזה. בת דודתנו אגי הייתה בת 14 ובת דודתנו ורה הייתה בת 17 כשהגיעו למקום. חברה שלישית שלהן, אף היא מהעיירה רקושצ´בה שממנה נלקחו, הייתה להן מגן ומושיע. סיפורי ההישרדות שלהן מסמרי שיער, ולא נפרט אותם כאן.
בשקט מדכא, ואף על פי כן מתוך הקלה מוזרה, עזבנו את המקום וחזרנו לקרקוב. חשבנו כמה אנו בני מזל שאיננו שייכים למיליון ושש מאות אלף אחינו שלא חזרו מהמקום הנורא הזה. ולמה אנחנו? ולמה הם?
אחרי כל כך הרבה שנים אין לנו תשובות והספק מכרסם, וגם אם נשיר פעם אחר פעם "אני מאמין" ו"התקווה", סימני השאלה זועקים לשמים.

הקונגרס

מסגרת בואנו לפולין הייתה הקונגרס, שבו נסבו חלק מההרצאות על העבר המפואר ועל הדו—קיום של מאות בשנים בין שני העמים. בקונגרס זה הופיעו כל ה"מי ומי" של קהיליית המשפטנים הפולנית: נציג לשכת עורכי הדין, נציגת ארגון השופטים, נציג ארגון המשפטנים בשרות המדינה, סגנית שר המשפטים, וכל זה במסגרת של קבלות פנים אין ספור ועוד יותר נאומים, כפי המקובל כנראה במזרח אירופה. המסגרת הפורמלית הייתה מלבבת, הם יצאו מגדרם כדי להראות לנו סבר פנים יפות, אך גם בחלק מן הנאומים השתקפה המבוכה שנגרמה בפולין עם גילויו של הרצח ביידואבנה.
יידואבנה הוא כפר אשר ב—1941 רצחו 1600 פולנים פולנים שכנים, לא גרמנים ולא אס.אס., 1600 שכנים יהודים. הדבר נתגלה לפני זמן לא רב ומאז הוא לא יורד מסדר היום. לא שמענו על הסיפור הזה לפני בואנו לפולין, אך מאז שחזרנו משם הסיפור התפרסם גם בארץ. "הצופה", מיום ט´ בסיון תשס"א, סיפר על פתיחת הקברים כדי לבדוק מה בדיוק קרה שם, וביום כ"ט באייר כתב "הצופה" על סירובו של הרב הראשי של פולין להשתתף בתפילה משותפת עם הכמרים לזכר הקרבנות בחג השבועות. 
גם ב"מעריב" הופיע כתבה ביום ז´ בסיוון תשס"א, על כך שהכנסייה הקתולית התנצלה על הטבח ביידואבנה. נושא זה הופיע ברוב ההרצאות בקונגרס בצורה ביקורתית מאוד, במיוחד על ידי החוקרים הצעירים הלא יהודים שחוקרים את תולדות השואה, עוד אפנה בימינו. גם הנציגים הרשמיים בקבלות הפנים לא החמיצו הזדמנות להתנצל. ערב אחד יצאנו מאחת מקבלות הפנים, וגבי כדרכו בקודש בכל מקום חובש כיפה. פתאום עבר לידינו צעיר כבן עשרים ואמר לנו באנגלית: "שישה מיליון יהודים לא נרצחו". במילים אחרות, יש פולין הרשמית ויש התחושה העממית המתבטאת בהערה ברחוב, בפיגוע בבתי עלמין ישנים ובציור צלבי קרס. מה שווים הנאומים היפים אם בדור הצעיר האנטישמיות מושרשת אף כשכמעט אין שם יהודים.
בין ההרצאות בקונגרס בלטה הרצאתו של ד"ר מריאן טברסקי על גטו ורשה, שדן בעיקר בשאלה מדוע פרץ המרד כל כך מאוחר. מסתבר כי המרד פרץ לאחר שמשתתפיו הצעירים נותרו לבד ולא היו צריכים לדאוג לא להורים, לא לאחים ואחיות קטנים ולא לילדים. אגב, מספר משתתפי המרד עמד על 500 איש מכל הארגונים גם יחד ועוד 250 בית"רים אשר כמובן לא היו כלולים בפיקוד הכללי. הבונד נכלל במניין אך אנשי בית"ר — לא. יש לזכור כמובן כי בגטו ורשה היו בתקופת מסוימת למעלה מארבע מאות אלף איש, וגם בתקופת המרד נשארו עדיין כמה עשרות אלפים. המספרים מעוררים מחשבות.
הרצאה אחרת שעוררה עניין גדול הייתה הרצאתו של מר קונסנטין גברט, עיתונאי יהודי בשנות ה—40 לחייו. פעם היה פעיל ב"סולידריות" והיום הוא "חוזר בתשובה" שכל מעייניו בהקמת קהילת ורשה מחדש. לשם כך התחילו הוא וחבריו בהקמת גן ילדים יהודי, בי"ס עממי יהודי ואף חטיבת ביניים יהודית. כעת חולמים הם על בי"ס תיכון יהודי שישלים את המעגל. בכל פולין חיים היום כנראה כ—000,30 יהודים, פחות מאחוז אחד ממספר היהודים שחיו שם פעם, רובם הגדול בוורשה. בארגונים יהודיים רשומים היום כשבעת אלפים יהודים. 
בתפילה של ליל שבת בבית—הכנסת נוז´יק נכחו לכל היותר כמה עשרות יהודים מקומיים. שאלה גדולה היא מה אלה עושים בפולין והאם יש עתיד לקהילה זו. שאלה זו מתעוררת לא רק בוורשה, היא מתעוררת בעוד כמה מקומות באירופה לאחר השואה. יש ניצני התארגנות יהודית בווינה, יש אפילו תקומה תרבותית יהודית בבודפשט, ולתדהמתנו אפילו בגרמניה מתארגנות קהילות. אפשר היה לחשוב כי בכל המקומות האלה אין שום טעם, תכלית או תועלת בחיים יהודיים, אם כי ההיסטוריה היהודית מלמדת כי כאשר גורשו יהודים ממקום פלוני חזרו אליו כחלוף הזמן, כשהנסיבות אפשרו זאת, רק כדי להיות מגורשים פעם נוספת אחר כך. נדמה היה כי תנועה זו תופסק עם תקומת מדינת ישראל, ולא היא. דווקא לאחרונה שמענו קולות אפיקורסיים הטוענים כי אולי מוטב שיגורו יהודים בכל חלקי תבל, הרי מאז גלות בבל אף פעם לא גרו כל היהודים במרכז אחד או במקום אחד, ואף פעם "לא שמו את כל הביצים בסל אחד". שמא הרגל מוזר זה לא פסק גם היום?
ביום סיום הקונגרס הופיע בפנינו כאורח כבוד שר החוץ של פולין ולדיסלב ברטושבסקי בן ה—.80 אדם זה, "חסיד אומות העולם" בשל הצלת יהודים בשואה, אזרח כבוד של מדינת ישראל, אזרח כבוד של ירושלים ואסיר אושוויץ לשעבר. בנאומו מלא אהבת ישראל אמתית סיפר כי כאשר נשאל פעם היכן יגור כשיצא לפנסיה הוא ענה "עוד לא החלטתי, או בקרקוב או בירושלים".
נכון. יש גם כאלה. ב"יד ושם" רוב חסידי אומות העולם פולנים, יש כ—000,16 פולנים חסידי אומות העולם, אמנם מתוך שלושים וחמישה מיליון, ואף על פי כן המספר מרשים. הרגשות מעורבים. היה קשה להחליט לנסוע למקום הזה, היה כדאי לנסוע לשם, ובסופו של דבר טוב שנסענו משלא נסענו.
בחג השבועות השנה התקבצו בביתנו רוב ילדינו ונכדינו. יש לנו התחושה כי השולחן המורחב ומסביבו שתילי הזיתים הם הם התשובה הנאותה לאותו צורר. 

[1]ד´ כנעני, משדליץ למעגן מיכאל, הוצאת המחבר, עמ´ 9—.11
[2]א´ יאסני, ספר זיכרון לקהילת שדליץ, בואנס איירס: הוצאת הארגונים של יוצאי שדליץ בישראל ובארגנטינה, התשט"ז.