דברים אלו, המתאר ביקור בשדלץ לאחר המלחמה, לקוחים מספרו של מ. צאנין, "תל עולם: מסע על פני 100 קהילות נחרבות".
מיהודי שדלץ ניצלו מתי מספר. מעטים ביותר ניצלו מטרבלינקה. אלמלא יצאו אז חלק מהיהודים עם הצבא האדום מי יודע אם היו נשארים אחרי החורבן מאה יהודים מבין 18 אלף חברי הקהילה.
כמו בכל ערי פולין לא קיבלו גם יהודי שדלץ כל עזרה משכניהם הפולנים, איתם חיו במשך דורות.
נכון, נמצאו פולנים יחידים, שהחביאו יהודים. רק אישה פולניה אחת החביאה יהודים שלא על מנת לקבל פרס ועל פשע זה היא נרדפת עד היום על-ידי חדלי-האישים הפולניים. הפולנים רובם הסתכלו בקור רוח בשעה שהגרמנים וליטאים חזרו על בתי יהודים, שדדו ורצחו יהודים כשחוט עופות. ולא זו בלבד שהפולנים הסתכלו באדישות, אלא שגם עזרו לשדוד ועזרו בזיהוי יהודים. כשרצו היהודים, אחוזי טרוף מחמת פחד, להסתתר אצל ידידיהם הנוצרים נשדדו ונרצחו על ידי הידידים האלה.
יצרי הרצח, שתססו עשרות בשנים ולא מצאו להם פורקן בשעת כל הפוגרומים השקטים, באו עכשיו על סיפוקם.
כיום שדלץ היא עיר מתה. בערים אחרות, בהם נשארו בתי-היהודיים על תלם, באו איכרים מהסביבה והשתקעו בבתים אלה. אבל בשדלץ כמעט שלא נשארו בתים. אם כן, איפה יתיישבו האיכרים? עברתי הרבה רחובות ובקושי ספרתי עשרה אנשים. כל מקום שאתה מעיף מבט אתה רואה חורבות ועזובה, שדלץ אין לה עכשיו לא שווקים ולא ירידים.
אך דומה הדבר שאפילו חורבות טעונות רחובות ורחובות טעונים ריצוף. עמדו וריצפו אותם במצבות היהודיות. כי למה ייגרע חלקה של שדלץ משאר ערי פולין, כגון פינצ'ב, פשמישל, זאמושץ' וחלם?
לאחר שחרור שדלץ התחילו חוזרים לכאן יהודים. אולי ניצל מישהו? אולי ימצא קרוב או גואל? שהרי כולם נתייתמו. הרי יש ויתומים באים אפילו לבית-קברות להתחמם קצת. אבל יתומי שדלץ לא מצאו אפילו קברים. הכל היה למרמס, בתי-העלמין נהרסו. המצבות נשדדו. מסביב שלטה איבה בלתי מרוסנת. כאילו לא באו עדיין יצרי הרצח על סיפוקם. לא שבעו עדיין דם יהודי. וכשנפלו בשדלץ היהודים הראשונים מבין החוזרים ברחו כל השאר – מהם עברו את הגבול ומהם נמלטו לערים גדולות ובטוחות יותר.
זה היה כבר זמן מה אחרי המלחמה, בשעה שהקהילה היהודית החדשה כללה למעלה מחמש מאות נפש מיהודי שדלץ והסביבה. היהודים כבר תיכנו תכניות ליצור כאן ישוב גדול ולהניח יסוד לשדלץ יהודית חדשה וכבר הקימו ארגונים מפלגתיים ותאים תרבותיים, אך האיבה הפראית הפכה את הקערה על פיה. כיום מסתובבים באחת הסמטאות של שדלץ שני מניינים של יהודים שאינם יודעים מה לעשות.
הכמיהה העמוקה של יהודים בודדים לחיים יהודיים מלאים מתבטאת בדאגה נוגעת – ללב לכל מה שיש לו שייכות עם יהדות שבדת.
שלושה בתי קברות היו לה לשדליץ:
- בקדום שבהם, שם טמונות עצמותיהם של דורות ראשונים בשדלץ הקימו שיכון קואופרטיבי. כאן אין שום זכר למה שהיה. אלא שבניין בית-החולים היהודי, שעמד בקרבת בית העלמין, משמש לך סימן היכר, שמתחת לבניינים הקואופרטיביים מצויים קברים.
- בבית קברות שני סללו התושבים מעבר, כדי לקצר את הדרך בין שני רחובות.
- בית העלמין השלישי – החדש – הוחזר ליהודים. הם גדרו אותו מחדש. את המצבות שנמצאו קבעו בתוך הגדר, כי מי יכול לזכור איפה עמדה כל מצבה? מרחוב אחד חפרו היהודים והוציאו את המצבות ולפי פקודת העירייה נאלצו לרצף בכספם את המקומות מתוכם עקרו את המצבות. פרנסי העיר שדלץ הסבירו שהעירייה איננה רוצה לסבול נזקים, אם היהודים רוצים דווקא שהרחובות לא יהיו מרוצפים במצבותיהם.
בבית העלמין החדש נמצאים קברי אחים של אלפי יהודים, שנטבחו בידי הגרמנים והליטאים בשעת הגירוש הראשון שהתחיל ב- 27 באוגוסט 1942 ונמשך ימים אחדים. במשך הימים האלה ניספו שנים עשר אלף יהודים.
מאות יהודים נרצחו באותם הימים בשדות ובכפרי הסביבה בשעת בריחתם או בשעה שניסו להתחבא. היהודי יונטל גולדמאן חפר והוציא שלוש מאות ושישים מהקדושים האלה והעבירם לבית העלמין היהודי. הם קבורים בארבעה קברי אחים, שמעליהם הקימו יהודי שדלץ אנדרטה לזכר קהילתם.
חצר הגימנסיה העירונית בשדלץ רוצפה מצבות יהודיות. גולדמאן מראה לי מכתב מאת סופרת ומורה פולנית, אנה סטאנייבסקה, בו היא פונה אל היהודים שיוציאו מהחצר את המצבות כי חצר מרוצפת מצבות יהודיות יש לה השפעה אנטי-מוסרית על הנוער הנוצרי הלומד בגימנסיה….
ויירשם פה כבפנקס להיסטוריה יהודית:
בליל חג המולד 1939 יצאו המרצחים הגרמניים לרחוב ולפידים בוערים בידיהם לקדש את שמו של ישו ושמו פניהם לעבר בית-הכנסת הישן, בית המדרש הגדול ובית הקברות הישן, המרצחים שפכו נפט על הבניינים והציתו אותם. כל חצר בנין הקהילה עלתה באש.
מתחת לרצפת בית המדרש החביאו היהודים מקודם את כלי הכסף ואת חפצי הערך של הקהילה. שם היו טמונים פרוכיות, כתרי התורה, שבייחוד שניים מהם היו בעלי ערך מוזיאוני, ארבעים פמוטי כסף, מנורות, ספרי תורה. כל זה עלה באש.
מששוחררה פולין מהכיבוש הגרמני ובין פרנסי העיר היו סוציאליסטים פולניים ממפלגת פפ"ס, הציעו אלה ליהודים, היות והמגרש הריק של בית–הכנסת החרב ובית המדרש, חדר-הקהל ובית הקברות הישן משתרע בטבורו של העיר, יעמדו היהודים ויקימו במגרש זה אנדרטה, שתספר לדורות הבאים על אכזריותו של העם הגרמני, על רציחותיו ומעשי החמס שלו. אך בין כל מוסדות היהודים בפולין לא נמצא אף אחד שיטפל באנדרטה כזאת. לא נמצא עסקן ציבורי אחד בפולין (אם כי לרשותם של כל מוסדות היהודים בפולין עומדים אמצעים כספיים הגונים),שירצה לתת יד לפעולה זו.
עמדה העירייה והקימה במקום הזה אנדרטה אחרת.
כמו בכל ערי פולין הקימה גם עיריית שדלץ אנדרטה לצבא האדום. האנדרטה נבנתה במקום, שבמרחק מה ממנו עמד בית-הכנסת. אך הקומוניסטים הפולניים שבמקום סברו, כי מגרש בית הכנסת הוא בולט יותר, מרכזי יותר. העירייה חיכתה שנה שלמה שאיזה מוסד יהודי יקבל על עצמו את הקמת האנדרטה היהודית.
שרידי היהודים בשדלץ נסעו הרבה פעמים לוורשה בעניין הזה.
לאחרונה העבירה העירייה את האנדרטה הסובייטית למגרש בית הכנסת וקבעה אותה שם. עכשיו רוצים היהודים לגדור את שטח בית הקברות הישן אלא שאיחרו לבוא. בית העלמין היהודי יישאר להבא מקום מעבר לתושבי העיר, כי גדר עשויה לפגום ביופייה של האנדרטה הרוסית ותיטול ממנה את הפרספקטיבה, כך פסקה העירייה.
וכאן בשדלץ נתקלתי בפעם הראשונה במסעי זה על פני פולין בסחר סיטוני של מצבות יהודיות. על מסחר קמעוני שמעתי כבר קודם ושוכנעתי בו, אבל לכאן, לשדליץ, הגיע משלוח שלם.
מה ירודה היא תקופתנו וכמה ירוד מצפונו של דור, שאבד לו כל רגש של בושה, כאן בשדלץ ראיתי את תהום השפלות.
סתת וסוחר שדליצאי קנה בעיר אולשטין קרון מלא במצבות יהודיות.
הסחורה המשונה נקנתה רשמית בתורת גלם. המצבות הגיעו לשדלץ ברכבת, בצרוף תעודות רשמיות. במקרה הבחין יונטל גולדמן הנזכר לעיל שמובילים מצבות ברחובות שדלץ. היה זה מחזה מכאיב, כשראו העוברים ושבים יהודי אחד נצמד אל העגלה ואינו נותן לה לנסוע הלאה. אם גם היה למרמס ברחוב – לא יניח – לנסוע הלאה. המצבות שייכות לו, ליורשו של העם. לא על מנת כך נשאר בחיים, שירשה לחלל את המצבות, שיעשו מהם אבני משחזת, שיהפכו אותן לצלבים על בתי קברות של נוצרים.
הסוחר נאבק עם היהודי. הסחורה היא שלו. הוא שילם בעד המשלוח, בעד הקרון, בעד העגלות ואינו רוצה לדעת ולא כלום על רגשותיו של איזה יהודי.
יונטל גולדמן קרא למיליציה, הוא דרש צדק, נאחז בעגלה והסביר שרק על גופו המת תעבור העגלה. הוא לא ירשה מאידניק למצבות יהודיות. לא הועילו טענות הסוחר, שאינו רוצה ואינו חייב לדעת את ערכן של האבנים האלה בעיניו של איזה יהודי מחוצף. יש לו חשבון רשמי של עשרת אלפים טון, יש לו מסמך רשמי של הרכבת – הוא בסדר. את המצבות פרקו בשדלץ, כי הנהלת הרכבת הצהירה שהיא עשתה את שלה. היא העבירה את המשלוח למקום שהייתה חייבת להעבירו. המצבות מוטלות אפוא בשדלץ, אגב איסור להשתמש בהן כבגלם…
אך כאן מתחילה יתמותם האיומה של שרידי היהודים בפולין.
יהודי שדלץ כתבו על כך למוסדות היהודים שבוורשה. המוסדות גרסו שיש לאתר את השערורייה ולא לנפחה. לפיכך רק פנו לאולשטיין, שהשלטון המקומי ידרוש את המשלוח בחזרה. השלטון המקומי השיב כי אם יחזירו היהודים את הוצאות ההובלה, יהיו מחללי המצבות האולשטוניים מוכנים לדרוש את החזרת ה "הסחורה"…