כולנו התחנכנו על חוברות התעמולה של ה"בונד", על ספרים וכרוזים שסיפרו על המאבק ההרואי של הפרולטריון הרוסי בצאריזם. כולנו הפכנו והפכנו במשמעות השביתות ההמוניות של אלפי פועלים נגד הקפיטליסטים, וניתחנו לעומקם את המעצרים, וההוצאות להורג. כל אלה השפיעו על החוש המוסרי שלנו. נכונים היינו בכל לבנו להילחם נגד הצאריזם ונגד הניצול, ואת המאבק הזה העברנו לרחוב היהודי בשדלץ – מאבק נגד יום העבודה הארוך, למען שכר עבודה גבוה יותר, יחס הוגן ועוד כיוצא באלה.
אך כאשר נפגשנו פנים-אל-פנים עם היריבים שלנו בעיר, ה"קפיטליסטים הנוראיים" של שדלץ – "בעלי בתי-החרושת", שסדנות העבודה שלהם עמדו בין מיטותיהם, שנשותיהם התחננו: "מה אתם רוצים מאתנו? אדרבה, קחו את בעלי לעבודה כפועל שכיר, אז לפחות יהיו לי צורכי שבת"! – כי אז התחלנו לראות את המציאות בעיניים אחרות. בפעילותנו היומיומית בין הפועלים היהודיים, הצטננה התלהבותנו, ומאוכזבים שאלנו את עצמו: "האם זה אותו המאבק, שעליו קראנו בחוברות?" מיום ליום הלך ונעשה לנו צר בשורות ה"בונד". מנגד, גם הוא ראה בנו אלמנט זר וסילק כמניין צעירים וצעירות מהקבוצה שלנו, משורות המפלגה. אני כבר נודעתי אז כתועמלן בחוגי ה"בונד", הייתה לי השפעה על "ההמון" והצלחתי להוציא מן המפלגה עוד כעשרים בחורים ובחורות. כך הסתובבנו, שלושים צעירים, ללא מעש פוליטי – עד שקלטה אותנו הציונות.
הקמת "פועלי-ציון"
בשנת 1903 ידע הרחוב יהודי בשדלץ התעוררות חברתית ואידיאולוגית. המאבקים הכלכליים, הפוגרום בקישינב, חיי היהודים ברוסיה הצארית כמו גם בעולם כולו, הוויכוחים בקונגרסים הציוניים בשאלת ארץ-ישראל או אוגנדה, כל אלה עוררו הדים חזקים בין הפועלים היהודיים בעלי התודעה הפוליטית בשדלץ. בתוך הסערה האידיאולוגית הזו, נולדה בעיר התנועה הציונית-סוציאליסטית.
גם בשורות התנועה הציונית לא מצאנו את סיפוקנו, לחברי ולי כבר הייתה תכנית מוגדרת של תעמולה, שהפצנו בין החדשים שהצטרפו אל קבוצתנו. התכנית הציגה מצע פוליטי מגובש: הפועל היהודי חייב להמשיך את המאבק המעמדי למען האינטרסים היומיומיים שלו, למרות שמאבק זה מביא לתוצאות אחרות לגמרי מאשר אצל עמים שאורח החיים שלהם נורמלי: הוא מוביל להגירה. ואת זו יש לכוון לארץ-ישראל, שם ייווצר הבסיס הנורמלי למאבק מעמדי, שסופו סוציאליזם. התיאורטיקנים של התנועה החדשה, מוטל קז'ניצקי ואנוכי, תהינו כיצד לקרוא לעצמו ולבסוף אימצנו לנו את השם "הפועלים הציוניים החדשים".
עם המצע שלנו משכנו אל שורותינו עשרות פעילים, ועם זאת לא היינו בטוחים בדעותינו ובצורה שבה ניסינו לפתוח את הבעיות. נבהלנו, פשוטו כמשמעו מפני התנועה שעוררנו, עד כי בסופו של דבר החלטנו להצטרף אל תנועה "התחייה".
בישיבה המשותפת הראשונה, שהייתה חגיגית מאוד, השתתפו מצדנו שלושה בלבד: מוטל קז'ניצקי, אברהם זילברשטיין ואנוכי. מטעם "התחייה" נכח הועד, שנמנו בו: מנהיג התנועה גורביץ', הסנדלר פרץ קמאר, תלמיד הגימנסיה שלמה וויינטרויב, הפועל מאיר רוזנווסר, שעבד בייצור סיגריות אצל אביו, הגימנזיסטית ליבה אייזנשטט וכורך הספרים מוטל ברנבוים. בתום הישיבה הוחלט כי נמשיך לנהל את פעילותנו הפרולטרית הגלויה, וכן סוכם כי נשכור חדר לפעילות מחתרתית, שכן במועדון הפתוח התנהלה פעילות תעמולתית בלבד.
רושם עז עשו עלינו מאמריו הראשונים של דב בר בורוכוב, שפורסמו בכתב העת הציוני בשפה הרוסית "יוורייסקאיה ז'יזן" – חיים יהודיים, ועסקו בעניינים כלכליים יהודיים. בלענו כל מלה. גילינו עולם חדש של מחשבה ולימוד. מצאנו, כי המצע שגיבשנו לעצמו תואם לדעות שמביע המייסד והמנהיג של "פועלי-ציון". מעודדים, הגברנו את פעילותנו, והכל ברוחו של המנהיג: השגנו נשק להגנה עצמית – אקדחים ופגיונות, שיוצרו במיוחד על ידי נפח, ארגנו כמה שביתות מוצלחות של פועלי נעליים ושל זבנים, ניהלנו ויכוחים עם ה"בונד", ואת כל המאמרים של בורוכוב, שהופיעו בכתב-העת הרוסי, תרגמנו לאידיש והפצנו בין הפועלים, אשר שיננו אותם בהתלהבות.
תחת כנפיה של תנועת "התחייה" עלה מספרנו למאות חברים. בין הפעילים ביותר היו מלבדי, גם: ישראל טבקמן, מוטל קז'ניצקי, מאיר רוזנווסר, מוטל ברנבוים, פרץ קמאר, גבריאל שלכטר, מוטל טייבלום (חסיד), מנחם (כיום בישראל ושמו בן-הלל), נחום סלושני, משה גרינגולד ואברהם זילברשטיין. ניהלנו את פעילותנו גם בקרב הבנות, ואל ליבה אייזנשטט הצטרפו: איטקה קאהן, איטקה סלושנה, חנה סלושנה והרבה אחרות. כבר הייתה ברשותנו לא מעט ספרות תנועתית, והסדרה החדשה של בר בורוכוב ב"יוורייסקאיה ז'יזן" – "האינטרסים המעמדיים והבעיה הלאומית", עשתה עלינו רושם עז והדגישה עוד יותר את היותנו תלמידיו הנאמנים.
כעבור זמן מה, בדיו רב משתתפים בן יומיים, החלטנו להקים את תנועת "פועלי ציון" בשדלץ.
בימי מהפכת 1905
גדלנו והתעצמנו עד כדי-כך, ששום פעולה פוליטית או כלכלית בעיר לא נערכה בלעדינו.
ה"בונד" וה-פ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) ניהלו את ההגנה העצמית ואנו השתתפנו בארגון ההגנה. חילקנו את העיר לאזורים וכל לילה שמרו בהם קבוצות חמושות. שלחנו קבוצות להגנה עצמית גם לסביבה, אל מחוץ לשדלץ.
אם אותן שתי מפלגות 'עמיתות' נטלנו חלק גם בניהול השביתה הגדולה של עובדי-המסחר, שהוכתרה בהצלחה, והשביתה של עובדי-הסנדלרות הבלתי-מקצועיים, שהתמשכה שבועות רבים. השתתפנו גם בהפגנות בלתי-לגליות והונפו דגלים. כשהגיעו הקוזקים לפזר את המפגינים, כבר קיפלנו את הדגלים שהנפנו ועשינו עצמו מטיילים לתומנו. התעלולים האלה הביאו את הפורעים לידי זעם כזה, כד שהרגו כל מי שנקרה בדרכם.
שנת 1905 העמידה בפני "פועלי-ציון" בשדלץ משימות כבדות משקל. האירועים המהפכניים באימפריה הרוסית לא פסחו על עירנו ועל פי החלטת הועד שלנו הוקמה, מלבד ארגון ההגנה העצמית, גם מיליציה מפלגתית של מתנדבים. החברים חומשו באקדחים וברובי "מאזור" קלים, שהוברחו אלינו מבסיס הצבא בעיר. ב-1 במאי אילצנו את הסוחרים לסגור את חנויותיהם, ובהפגנות, השתתפו חברינו בהמוניהם. עם התחזקות מעמדנו מונו כמה חברים לתפקידים מיוחדים. לפעולות בפרובינציה – הסביבה הקרובה – מונו: טבקמן דוד אורז'ך ואנוכי. למרכז ולהספקת ספרות בלתי לגאלית: החבר מנחם. לפעילות מקצועית: מוטל קז'ניצקי ואברהם זילברשטיין. זה האחרון, פועל במפעל לנעליים, כונה אברהם פארצעווער, משום שבדרכו עם קבוצה להגנה עצמית לעיירה פארצבה, כדי להגן שם על היהודים מפני פוגרום, תפסה אותו המשטרה והובילה אותו בשיירת אסירים. לתפקידי תעמולה בעיר מונו: מאיר רוזנווסר, גבריאל שלכטר ואני, ואחראים לתחום המבצעי היו: בעריש (של הכבשים), מוטל טייבלום ואחרים.
בשנת 1906 סבלה "פועלי-ציון" ממעשי דיכוי והתנכלות מצד השלטונות הצאריים. חברים רבים נאסרו, ובכל זאת התנהלו פעולותינו במלוא המרץ. היינו כבר מפלגה, עם השם הרשמי "מפלגת הפועלים היהודים הסוציאל-דמוקרטית -פועלי-ציון" ועם מצע ברור, שהתקבל בועידה בפולטווה במרץ 1906. משנמשכו פעולות הדיכוי של השלטון הצארי, הוכרז בשדלץ מצב חירום צבאי ונאסרה היציאה מן הבית בשעות הלילה. פטרולים של דרגונים סיירו ברחובות ורובים טעונים בידיהם, והעיר נראתה כמחנה צבאי ערב כיבוש. ואולם בכל אותה עת, יכולנו לשמוח בנצחוננו. בתי-החרושת עבדו באין מפריע ולא זו בלבד, אלא שגם רוח של יוזמה אחזה באנשים עובדי הסנדלריות הבלתי-מקצועיים. התכוונו לרכז את כל היצרנים הזעירים לכמה בתי-חרושת גדולים, אלא שמעשי הדיכוי התגברו ובשדלץ פרץ הפוגרום, אשר טלטל את כולנו טלטלה עזה.
בעת מלחמת העולם הראשונה
עם כיבוש שדלץ בידי הגרמנים, ידעו חיי הציבור של הפועלים היהודים בעיר התעוררות של ממש. נוסד מועדון בלתי-מפלגתי בשם "בית הפועלים". המועדון כלל אותם קריאה גדול, שנוהל בידי: משה מנדרז'צקי, איצ'ה אלטשולר והענך זלצמן. רבים נרשמו אליו. הוקמו גם שני ועדים של "פועלי-ציון", שאחד לא ידע על משנהו. באחד היו חברים: זאנוול רוזנזומן, גרמן, שרצמן, דוד גרינפרב ואחרים, ובשני כיהנו: דוד אורז'ך, יוסף סלושני, הענך זלצמן (שלימים הפך לבונדיסט) ואנוכי. כעבור זמן שני הוועדים התאחדו.
בתקופה זו התחלנו לנהל פעילות מחתרתית. סביב "בית הפועלים" החל מאבק עם ה"בונד", שרצה להפוך את המועדון לארגון "צוקונפט" – עתיד. ידנו הייתה על העליונה. המועדון עבר למשכן נאה ומנה כ-600 חברים.
המוסדות המשקיים התפתחו יפה. את האיגוד המקצועי ניהלו: יוסף סלושני, חנא הנדלאז' ואנוכי, ועשינו לילות כימים לחיסול האבטלה במקצועות שבהם טיפלנו. את כל פעילותנו ייעדנו לטובת המובטלים. לא הנחנו לאיש לרעוב ללחם. השגנו להם עבודה במפעלים יהודיים, במחסני עצים ובחנויות למוצרי ברזל. מעשינו עוררו כבוד וסימפתיה. הקמנו גם ועד צבאי ואספנו כסף לרכישת נשק. הועד האמריקני תרם אף הוא משלו והעביר לנו שני ארגזים עם בגדים ומצרכי מזון לחלוקה לנצרכים.
אט-אט נעשה המקום ברחוב אוגרודובה 41 צר מלהכיל את הפעילות השוקקת של "פועלי-ציון", ונאלצנו לשכור מקומות נוספים באותו הרחוב. ואמנם, המפלגה שעוררה אהדה בקרב דתיים וחילוניים כאחד, הרחיבה את פעילותה. נציגנו זימרו במקהלה העממית בניצוחו של יוסף זונשיין, והשתתפו בחוג הדרמטי שניהל ח. היינסדורף. כל שבת התקיים משחק כדורגל של מועדון הספורט שלנו, "שטערן"* – כוכב – נגד מועדוני ספור אחרים. החבר הוכברג מסוקולוב עבר להתגורר בשדלץ, והוא שניהל את רוב העבודה. עזר כנגדו היו: יוסף סלושני, זאנוול רוזנזומן, גרואמן, אברהם זילברשטיין, אלימלך היינסדורף, מאיר זלצמן, דוד אורז'ך, האחים מוזס, דוד גרינפרב, חנא הנדלאז', ח' שליפקה, שלמה קמינסקי, אברהם יוסל קרניצקי וכותב שורות אלה.
בפולין העצמאית
בבחירות הראשונות לעירית שדלץ בפולין העצמאית, אמור היה עורך-דין אפולינרי הארטגלאס להיות מועמד מטעם "פועלי-ציון". הארטגלאס העמיד תנאי לפיו הרשימה לא תלך לבחירות בשם "מפלגת הפועלים היהודים הסוציאל-דמוקרטית פועלי-ציון", אלא תיקרא רק "מפלגת הפועלים פועלי-ציון". אנו לא הסכמנו לכך, מועמדותו ירדה מן הפרק, ובששת המקומות שבהם זכינו ישבו: יוסף סלושני, שלמה הוכברג, זאנוול רוזנזומן, מאיר זלצמן, מוזס גרינפרב וח' שליפקה. סייעת "פועלי-ציון" נהנתה מכוח בלתי מבוטל בעיריית שדלץ ונאבקה על הזכות לתעסוקה ועל סיוע לבתי-ספר עממיים ולמוסדות שלנו.
בעת המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית בשנת 1920, כאשר הצבא האדום נכנס לשדלץ וכל מפלגות הפועלים לקחו חלק ב"רווקום" – הועד המהפכני – נקראו ההנהלות של המוסדות המשקיים והארגונים המקצועיים של "פועלי-ציון" לדיון דחוף ביחס אל הצבא הבולשביקי ואל השלטון הסובייטי: האם עלינו לנהוג ככל יתר המפלגות, ולהשתתף בפעילות הבולשביקית בשדלץ? בסופו של דבר הגענו למסקנה שאין אנו יכולים להשתתף בפעילות שכזו, ומשלחת ובה מאיר זלצמן ואנוכי יצאה אל הרוסים. בירכנו אותם על כניסתם לפולין בכלל ולשדלץ בפרט, והודענו להם שכל עוד אנו ממתינים להחלטת הועד המרכזי שלנו, איננו משתתפים רשמית בשום פעילות, אך אנו נותנים יד חופשית לחברינו, כפרטים לנהוג לפי הבנתם.
בינתיים השתרר בעיר מצב של תוהו ובוהו, פאניקה רבתי. הכול געש ורתח. צבא הגיע מכל העברים. החנוונים, בראותם שמשלמים להם בפיסות נייר שהמספרים שעליהן מצוירים ביד, החלו להסתיר סחורות ומצרכים, בעוד המשטרה הפולנית, ברצותה להוכיח את נאמנותה לקומוניסטים, עוצרת רבים מהחנוונים היהודיים ה"מורדים". ה"רווקום" ביקש לגייס נגרים, מסגרים, ואופים, אך אלה התחבאו ומיאנו לצאת לעבודה. שמועות אמרו שה"רווקום" עומד לאסור את כל פעילי "פועלי-ציון". שמועות אחרות בישרו שהצבא האדום מתקרב לוארשה ונמצא כבר ברובע פראגה.
קורות היהודים בשדלץ לאחר נסיגת הבולשביקים ידועות לכל. הפוגרום והרצח שביצעו הפולנים ביהודים לא יישכחו לעולם. גם החבר גרומן היה לבטח מוצא להורג, על-פי פסק-דין של בית-דין שדה פולני, אילולא המציא לשלטונות מסמכים שהעידו כי הוא וחבריו לא שיתפו פעולה עם הבולשביקים.
באותה שנה, ואני כבר שבע פעילות ועייף מכל האירועים, עזבתי את שדלץ והיגרתי לבלגיה. השתקעתי בבריסל, אך את קשרי עם שדלץ עירי, ועם "פועלי-ציון", שזכיתי להיות בין מקימיה ופעיליה – לא ניתקתי.
(מתוך "אבות מספרים שדלץ")