לראות את ההתחלה – דוד גיורא

חמישים ואחת שנה חלפו מאז  שדרכו רגלי באחרונה על אדמת העיר שדלצה siedlce ואני בעל בעמיו, חולם על עיר זו כמעט מידי לילה. בעיקר בשנה האחרונה, לאחר שבן דודי אפרים, איש מעל לגיל שבעים, שמעולם לא ראה את שדלצה, הוא יליד ארצות הברית, ומה ששמע מפיו אביו יעקב (אחיה של אמי ז"ל) השכם וערב, זה היה רחוב פינקנה (piekna). אם הוא מסוגל לעשות צעד דרסטי ולרתום לשם כך את ביתו דבי ואת נכדו מיכאל, מי אני שלא אעשה צעד דומה?

את הדחיפה העיקרית גרמו הצילומים מהעיר. חלקם עם הסבר נכון ומיעוטם עם הסבר שגוי. אני, שכל אבן בעיר מוכרת לי היטב ,תמונות אלה גרמו לי לזעזוע ונשבעתי לבוא ולבקר בעיר הולדתי כל עוד רגלי ונפשי יוכלו לשאת את המעמסה הגופנית והנפשית.

לא יצאתי "למשא זה" ,לא, לא שגיתי, כי לצאת למסע מעין זה כרוך במשא כבד של סבל גופני ונפשי כאחד.

מבלי לקחת בחשבון שהנני מגיע לעיר ריקה מיהודים. ידעתי היטיב שמה שהיה כבר לא יהיה. אך לא יכולתי לתאר לעצמי, שאת מה שנותר, השתדלו הפולנים למחוק, כך שלא יישאר זכר ממה שהייתה פעם עיר שוקקת יהודים.

כשדרכו רגלי על האדמה הטמאה (כי כל מקום אשר תדרוך בו, רווי דם ועצמות יהודים, או לסירוגין מצבות מנותצות מבתי קברות היהודים שבהן ריצפו את הרחובות. מזל שאינני מזרעו של אהרון הכהן, כך שלא חל עלי האיסור לבית הקברות ענקי אחד גדול.

הגעתי למלון עלוב בעיר, ולא הספקתי אפילו לפוש לאחר מסע של יום וחצי  ברכבת מפרגה שבצ'כיה, דרך וורשה הבירה, והישר לשדליצה, אני עם זוגתי אתי פוסע כבר ברחובות. אלמלא אותן ההפצצות והשריפות שפקדו את העיר בשנת 1939 ולאחר מכן  מה שעוללו שלטונות העיר למספר רב של בתים, הייתי אומר שמעולם לא נטשתי עיר זאת, ועוד מעט קט יופיעו לפני כל החברים והמכרים שמהם אפילו לא נפרדתי בעת מנוסתנו מהעיר בסוף אוקטובר 1939.

לשווא ניסיתי למצוא את המצופה, רק מחשבותיי צללו צלילה עמוקה לאחור, מבלי לקחת בחשבון שאני פוסע בעיר חרבה עד להחריד.

מזל שמכר נתן לי כתובת מסוימת למסור דרישת שלום לתושב מקומי ברחוב שהיה פעם מיושב על ידי יהודים בלבד, הוא רחוב אוזשקוביי orzeszkowej  ומשם לא נחתי אפילו דקה אחת, ואני פוסע ומתבונן על ימין ועל שמאל.

טרם ידעתי שלמחרת אמצא את עצמי מול מסרטת וידיאו ואספר בקצרה את סיפור חיי על קצה המזלג, גם אם הייתי מצלם עוד ימים רבים, לא אוכל לפרט את מה שכבר תיארתי בצורה נרחבת אודות עיר זו, כך שכל שורה אשר אוסיף כאן, תוכל להשלים את מה שהחסרתי בעבר.

ראה זה פלא שכמעט לא טעיתי בתיאורי. ספר יזכור לקהילת שידלצה שפורסם לפני שנים רבות, הוסיף לי מידע כהנא וכהנא, אך לא די בכך. זכרוני המופלא שבו התברכתי, הוא אשר איפשר לי עכשיו לחזור ולדוש במקצת הדברים, אשר התרחשו בעבר הרחוק.

לא יכולתי להתאפק שלא לסור באופן מידי לביתה של סבתי פרל ה-י"ד, ברחוב צמנטרנה 9. Cmentarna. שתי דקות הליכה הפרידו בין בית המלון שבו התאכסנתי לבין בית זה. רואה אני רחוב שונה במקצת ואיני מוצא את הבית, כאילו האדמה בלעה אותה. הגישה לרחוב צמנטרנה שונתה. בית הקברות הנוצרי העתיק פורק וסולק, ואני הולך הלוך ושוב ואין בית מס' 9 בית מס' 11 אני מוצא, הוא אמנם דומה למה שהיה פעם מספר 9. לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא את מבוקשי. בית זה הוא המקום האחרון בו ישנתי ומכאן יצאנו לדרך ארוכה בעוזבנו את סבתא פרל ואת הדודה פסה, לרחמי שמיים.

הבית מס' 11 שניצב בתוך החצר היה מוכר לי, אם כי צבעו היה שונה. אז היו אלה לבנים אדומות ועתה טיח מצפה את הבית. בסמוך לכביש ניצב בעבר בית בנוי מעצים. עכשיו שתולים כאן פרחים ואין זכר לבית מספר 9.

אך הנה הבאר! אותה הבאר שממנה שאבו תושבי החצר את מימיהם. מאותה הבאר שבזמנים תקינים גם אני שתיתי, בעיקר בשבתות, אותה הבאר היא שהצילה את כבודי והוכיחה ללא צל של ספק, כי הנני עומד בפני אותו הבית המקורי שכונה פעם בשם צמנרנה 9. משום מה העיריה הזיזה את המספרים.

ברגלים כושלות לתוך החצר והנני עומד בפני שלושת החלונות שלפנים גרה כאן משפחת אבי. אני מתבונן למעלה על החלונות והמרפסות שפעם בעבר שמעת וראית את החיים היהודיים, ועכשיו הכל פולני.

גוי אחד, אליו אני פונה ומבקש להיכנס לדירה שפעם התגוררה כאן סבתי, הוא טוען שאשה זקנה וחולה גרה כאן והיא בוודאי לא בבית. עוד רגע קט אני מתבונן בחלונות המוכרים, הפעם חסר בהם התריסים. בליבי  אני נשבע  שלא אשקוט ולא אנוח עד שלא תדרוכנה רגלי שוב  בבית זה.

זוגתי מלאה פחד, שמא לא אתמוטט במצב שכזה. אני דווקא מלא אומץ, חש את עצמי צעיר יותר משנות חיי בן 63 .למרות פחדיה של אשתי אני מנסה באותו יום ,כל עוד השמש לא שקעה, למצוא מה שיותר ויותר מקומות מוכרים, על מנת שלא לפסוח חס ושלום על אתר זה או אחר.

אני צועד מערבה, ברחוב פילסודסקייגו pilsudskiego   חולף על פני בניין של "בנק פולסקי" המפואר. מצד ימין מגרש הכדורגל ומשמאל בית הסוהר האימתני. הלאה בתים ישנים מקולפים שיד הטייח או הצבע לא נגע בהם שנים רבות. כל זה ברובו היה שייך בעבר ליהודים.

אתה מנסה למצוא זכר או סימן לעבר היהודי, והוא איננו כלל, אתי שלי הלא היא זוגתי היקרה שוב שואלת אותי לאן פני מועדות, ואני שותק ואיני אומר דבר על כך. בינתיים אנו חולפים על פני בנינים: כגון מרכז קופת חולים, הארובה הישנה והמיותמת של חברת החשמל ובית הספר העממי מס' 2 שבעבר למד כאן בן דודי וולוול דואה.

עוד מספר בתים  ואנו ניצבים לפני שער בית הקברות היהודי מספר שלוש של העיר שידלצה.

סמוך לשער, שלט בשפה הפולנית, ועליו נאמר ,בתרגום, "בית הקברות היהודי של העיר שידליצה, נוסד בשנת 1825. משמש (עדיין?) לצרכי קבורה. שטח מוגן". המשפט השני נתן לי זיק של תקווה, שמא אמצא עוד יהודים או אפילו יהודי בודד, על מנת שלא חד משמעית, שהעיר שידלצה "ריקה מיהודים".

אני כבר חש את העייפות, אם לא זוגתי, הייתי ממשיך "ומודד" את כל הרחובות, עד אין סוף. בליבי אני יודע ששלושת הימים שהוקצבו לי על ידי זוגתי, לא יספיקו לראות את מה שתכננתי מראש. כל עוד אני בטוח שיש לנו היכן להניח את ראשינו לימים הבאים, אנצל כל דקה על מנת לבקר ולתעד כל פינה ופינה.

ביושבנו בחדר הקבלה הצר של המלון. האנשים מסביב מתעניינים ומבקשים לדעת פרטים אודותיי. אני שחש את עצמי "כידען" של העיר שידלצה, מוסר להם פרטים מדויקים והם משתוממים ושואלים עוד ועוד.

חשקה נפשי לצלם במסרטת וידיאו את מרחבי העיר ולאחר מכן את שרידי מחנה המוות טרבלינקה.

אחד מבאי המלון מזדהה בפני ומציג את עצמו למלא את מבוקשי. אני טוען שאשלם כל מחיר על מנת למלא את משאלת ליבי. דבר זה היה בעוכרי למחרת בבוקר הופיע מיודעינו עם עוד אדם, והאחרון טוען שהוא הוא הצלם. (אמנם מקצועי).

"מכרי" מאתמול הוא רק המוביל במכוניתו. ראיתי שנפלתי בפח, אך לסגת כבר לא יכולתי. המחיר המפולפל שדרשו שניהם עבור שעת צילום אחת, היה מעבר למה שתכננתי להוציא למטרה זו. לאחר מיקוח קצר הוסכם על 140 דולר. ולאחר שנוסף עוד סכום עבור סרט נוסף וקצת מזון, הגענו לסכום של למעלה מ- 150 דולר.

מובן מאליו שהזמן הקצר שעמד לרשותנו לא אפשר לי להתכונן ולערוך תכנית מדויקת את מה שרציתי שיצולם. בכל אופן ,ידעתי שכל היום לפני וכל עוד יעמדו כוחותיי, אבקר בכל פינה שרק תתאפשר.

צעדי הראשון היה לעבר בניין שפעם שכן בו בית החולים היהודי והחברה להגנת הבריאות. Toz "towarzysto ochrony zdrowj a" (החברה להגנת הבריאות). מעניין שהפולנים הועידו בניין זה לצרכים רפואיים וכעת שוכנת כאן המרפאה הגסטרואנטרולוגית. בניין זה שבו נולדתי ביום 19.4.1927 לא היה כל כך קרוב לליבי כמו עכשיו. חשתי את עצמי גאה בעמדי מול מסרטת הוידיאו וככל שיכולתי, סיפרתי את סיפור חיי בקצרה, ועל כך שסבי אברהם ז"ל היה מאושפז בו.

מימין לבית זה שכן בית הקברות היהודי מספר שניים. כעת אין סימן  וזכר לבית הקברות, בין מה שהיה פעם כיכר השוק לבין בית הקברות , נסלל רחוב חדש. ולאורכו בנינים. על בניין בית החולים, אין סימן וזכר לעברו היהודי המפואר.

אין אני יכול לתאר את השוק השוקק בימי שלישי ושישי, כי הוא לא בנמצא. לעומת זאת, בניין השוק הסגור שכונה בשם "הלה"  hala   ניצב על  תילו כבנין פאר ובפנים נערכים שיפוצים, ולכן לא יכולתי לבקר בתוכו.

המשטח שלפניו מוכר לי כל כך, שעוד מעט קט יופיעו קבוצות ילדים יהודיים ואני בתוכם, יתחילו משחקי הכדורגל והריצות סביב הבניין.

בביתנים הסמוכים שבו מתגוררת המשוגעת הפולניה עם בן זוגה ישמעו הצעקות והגידופים ואם גם "יתמזל מזלנו" ומאן דהו יפגע בזגוגיות בנין "הלה"  יגיח השומר הפולני ואוי לזה שייתפס.

אני מרים את ראשי והכל שונה מבלי הכר. הילדים היהודיים נעלמו ואינם, חנויות הקהילה נשרפו עוד בספטמבר 1939 , כמו כן כמעט כל הרחוב. מה שנותר זה העצים שניטעו עוד לפני המלחמה. הם אולי היחידים המסוגלים לזכור את העבר הטרגי-קומי של רחוב זה, רחוב פילסקייגו שהיה מוכר בפני כל רחוב פיינקנה, והוא לא קיים יותר. אם אפילו השם המקורי ואיש לא שינה אותו, בעבורי הוא לא קיים יותר. מספר הבתים שנשארו, עומדים על  תילם, בפינת  הרחוב בואך לרחוב וויסקובה wojskowa  נמחקו מעל פני האדמה ושם בפינה מצטופפים כמה עשרות תגרנים ומוכרים את תוצרתם החקלאית.

לא, אין זה אותו שוק שוקק חיים שבו היהודים מכריזים על מרכולתם בקולי קולות. עכשיו הכל שקט. איש אינו מתרגש. תרצה תקנה ואם לא הסחורה תימכר גם מחר. גם כאן אני ניתקל בתורים. בעיקר לפירות שאינם נמכרים עדיין בחנויות הממשלתיות. המחירים הם די גבוהים, אם כי עבורנו זה עניין של מה בכך. הפולנים ,לעומת זאת שחיים על כמה אלפי זלוטה לחודש, גם הם לא פוסחים על כל דבר וקונים.

מצלמת וידיאו מביאה אותי לאותו בניין אפור שבקומתו השנייה שכן כאן בית ספר העממי 7, על  שם יאנוש קורצ'אק. בקומה התחתונה שכן כאן בעבר בית מרחץ. כאן אין כאן לא בית מרחץ ולא בית ספר. אני עולה לקומה השנייה על אותן מדרגות העץ. זה אותו המסדרון, אלה אותן הדלתות שדרכו עברו אלפי יהודיים, כעת  משרדים. כיתתי ששכנה בדלת השנייה מצד שמאל נפתחת ואני בחדר חצוי לשניים. אני מבקש סליחה מהפקידה, מציג את עצמי ומראה ללא בושה את המקום שבו עמדתי לא פעם בפינה  כעונש, על שדיברתי בעת השיעור ועוד ביידיש.

הפינה שבו ניצבה הקתדרה ועליה מורתנו וונדה קונייצינה, לא נמצאת כמובן. אני מתבונן לחלק השני של החדר ורואה בעיני (כביכול) את הספסל עליו ישבתי ועם חברי משה קוזשניצקי ודרטבקה.

האם באתי להיפרד מהם" או לומר להם מילה שאני דוד שנותרתי יחידי בחיים אבוא להספיד אותם? כל מה שנותר לי לעשות הוא לראות ולהראות. לומר ולספר כך שכל מילה לא תלך לאיבוד. אני חש כבר שלשוני דבקה לחיכי. מלווי הפולנים דאגו מראש להצטייד במי שתייה צבעוניים וזה מציל את המצב.

החצר קיימת, לאורך קירות הבית נבנו ביתנים ,כך שהחצר המקורית קטנה. את בתי השימוש לא חיסלו ואלה עוד ניצבים כמיותמים. לא כל שכן אותו הבית הנמוך שבאחד מחדריו לימד אותנו המורה וסרצוג את מסתרי הדת היהודית. בשפה הפולנית, כמובן. באותו זמן התלמידים הנוצריים קיבלו שיעורים בפי הגלח שהשריש בהם את השנאה כלפי היהודיים.

כמה שאני התרוצצתי בחצר זו? כדורגל שיחקנו כאן. משחקי מחניים, ושיעורי התעמלות. בסמוך לקירות היו פעם ערוגות ולימדו אותנו לגדל פרחים. ומעט ירקות.

איזה עזובה כאן, כאילו יד אדם לא ניקתה את החצר מאז 1939 . נדמה לי שעוד מעט קט יגייסו את ילדי בית הספר שברובם יהודים, על מנת להביא את החצר למצב שהוא ראוי לכך.

בחוץ, אני משתדל להרחיב את הדיבור על בית ספרי, ובכל עת מזכיר את מורתי וונדה קונייצ'נה, אך פולני עובר אורח מתערב בצעקות "איזה וונדה? עלי להחריש, על מנת שלא יזהו את זהותי האמיתית, שמא יבולע לי.

מרחוק אני רואה את בניין בית החייל domzolnieza  שלאחר שריפת הקולנוע "בייקה" הוא הפך לקולנוע "אוגניסקו" ognisko הבנין נשאר על כנו וכינוי עכשיו "פודלייסייה" podlasie. בקולנוע זה בשנת 1936 ראיתי לראשונה סרט דובר ועוד בלי תשלום. היה זה הסרט של לווית המנהיג פילסודסקי.

צלמנו יודע שרק שעה עליו להסריט ועל כן הוא מנצל כל רגע ואף על פי  שאני פוסע ולא אומר דבר.

הוא ממשיך לצלם עד שאני מגיע לבניין בית היתומים היהודי המפואר ברחוב שנקייביצ'ה. אותו הבניין, אותן החלונות ובצמוד לו בתים שהיו פעם שייכים ליהודים. אני מתאר אותו בפרוטרוט והמצלמה מתקתקת. מדי פעם חולפת מכונית ומנועה מחריש האוזניים מפריע להמשך ההסרטה. בצדו המזרחי של הבניין הפונה לחצר ,התנוסס לתפארת מגן דוד ענק. אין זכר הימנו. הפולנים גילחו את כולו וגם האותיות העבריות מעל לשער הכניסה שציינו את שנת סיום בנייתו של הבניין, הוסרו, כך שלא נותר שום זכר לימים עברו.

כיצד אפשר להפקיר בניין שכזה? עכשיו ,כמובן, שוכנים בו משרדי ממשלה , לא עלה בדעתי אפילו להתקרב לשלט ולקרוא את הכתוב עליו, כי בגופי עברה חלחלה את מה שראיתי.

ממול, לא רחוק משם, אף על פי שפצצות החריבו חלק מהבתים, חלמתי למצוא את הבתים שבחצר שבו שכן חדרו של מורי ורבי שמואל יבקוביץ (בן דוד של סבי באותו שם) שום זכר לא היה כאן. בתי שיכונים אפורים הוקמו במקומם והאם לא הייתי זוכר את העבר היהודי, הייתי אומר שבתים אלה עומדים על תילם עידן ועידנים.

בהצטלבות הרחובות קילינסקייגו ושנקביצ'ה באמצע הכיכר ניצבת כנסיה שכונתה ע"י היהודים "די צרקווה", פירושה שהייתה זו כנסיה פרובסלבית בתקופת הצארים. בין שתי מלחמות העולם שימשה כנסייה זו כנסיה צבאית. בפינה הצפון מזרחית של הכיכר שכן אחר כבוד בית הקפה המפורסם של פלדובסקי. סימן וזכר לא נשאר ממנו. בפינה  בצפון מערבית שלעתים שכנו כאן עושי להטים וקיר המוות של האופנועים, שוכנים עכשיו קיוסקים למיניהם שמרכולתם דלה ביותר.

מעברו השני של הרחוב, אני עומד בפיק ברכיים מול ביתו של חברי נפתלי קורנבלום. בית מפואר גם היום עם פיתוחים שונים, אני אפילו לא מנסה להתקרב אליו, אלא צופה בו מרחוק.

לידי ממש בניין עם חנויות, במקום בו ניצב פעם הקולנוע "בייקה" שכבר סיפרתי עליו. אני הרי הייתי בר מזל וראיתי את לשונות האש העולים מגג הבניין עת שהתארחתי אצל חבר ממול. קצת הלאה אני רואה את הבניין שבו התגוררה לפנים מורתי המחנכת וונדה קונייצ'נה.

מכאן ועד לקצה רחוב קילינסקייגו אנו נוסעים במכונית ועוצרים בפינת שדרות ה-3 במאי. משום מה הרחובות הרוסים על ידי חפירות שתי וערב..

הנה אני בפינה בו ניצבה כמעט באופן קבוע הקרוזלה, שאיננה עוד. אני ממשיך בצד שמאל וסופר את מספרי הבתים והנה הם בלתי זוגיים משום מה ולמה הוחלפו על זה, אין לי מענה. איש לא יודע על כך. הבית של משפחת קפלן בית מפואר בפני עצמו, כמעט ולא שינה את צורתו, אך השנים הרבות עשו את שלהם. בית בן 3 קומות כשבקומתו התחתונה שכנו חלק מחדרי הרופאים של קופת חולים. נזכרתי בדוקטור שטיין המשומד, שאצלו ביקרתי פעמים רבות. סיפורי אבי ז'ל על מעלליו של "איש הזבוב" שטיפס על קירות הבניין עד להגיעו לגג.

בין בניין קפלן לבין בניין העץ של אורלובסקי, הפריד רק מספר אחד, וזה צריך להיות מספר 10. אך  הוא איננו ובמקומו המספר 23. שום דבר לא יכול להטעות אותי, כי הנה אני ניצב מול ביתו של וולוול אורלובסקי. אינני יכול להוציא הגה מהפה וכל שאני מנסה לומר לכבוד או יותר נכון לזכרו. בכי מר פורץ מגרוני ועיני זולגות דמעות.

שנים רבות עבד כאן אבי עד שפוטר ונאלץ לנדוד שלושה בתים הלאה למשפחת קראמאזש (בית זה נמחק  מעל פני האדמה). זוכר אני את המקום בעל פה. בית בנוי מעץ שניצב על תילו הוא כחידה בעיני. יותר מאוחר התברר לי, כי שנים רבות שימש בית זה כאכסניית נוער ולאחרונה נסגר בגלל אי הנוחיות שבו.

מעבר לרחוב אותו בניין הארוך ששכנה בו מרפאה מקצועית של קופת חולים ולפנים היה כאן בית הספר למסחר.

למסילת הברזל איני יכול להתקרב, כי צלמנו מזהיר אותי שהצילום אסור. לפיכך הוא מסריט עבורי את הגשר שמתנוסס מעל לפסי הרכבת ואני נזכר על אותם הימים בהם הייתי עולה עליו ומתבונן מטה לעבר הרכבות שחלפו מתחתיו.

ההפרדה שבין רחוב פילסודסקייגו לבין סטרובייסקה, היו שערי הפעמונים שכונו ביידיש "די גלאקן", הגרמנים פירקו אתר היסטורי זה בשנת 1941, עת שהתקיפו את ברית המועצות, אפילו לוח זיכרון לא ניתלה כאן. ההפרדה בין הרחובות קיימת עד עצם היום הזה.

מצד שמאל הכנסייה המשפחתית של הנסיכה אוגינסקה, שהוא גם מקום מנוחתה , משום מה המקום סגור על מנעול ובריח, ורק ברשות הכומר האחראי, אפשרו לסור לתוכה. אני מוותר על כבוד זה, וממשיך לבית החולים העירוני שנמצא סמוך לכנסייה זו.

בסמוך לבית החולים הישן שכונה מריאנסקי, נבנה בית חולים מודרני ומשוכלל כיאות לעיר מחוז. לא עלה אפילו בדעתי לסור לתוכו, כי כל רגע יקר לי מפז.

מאחר ויום קודם לכן מצאתי את בית ספר מספר 7 החדש, רציתי בכל מעודי לצלמו ולהראות בפני עם ועידה שגם כאן השתדלו הפולנים למחוק את זכרו היהודי. השם יאנוש קורצאק איננו, כי הוא היה יהודי. במקומו כמובן מתנוסס שם פולני טהור.

אנו פונים לאחור והנה ה"סקוור". לאותה גינה קטנה השוכנת בין הרחובות פילסודסקייגו, פולסקייגו ופלוריאנסקה, מיותמת. אין אני יכול להתאפק ושוב דמעות חונקות את גרוני. כיצד זה אוכל לשכוח את עשרות ומאות הילדים היהודיים שהתרוצצו כאן הלוך ושוב. כיצד אוכל לשכוח את האישה הצנועה והענייה שמכרה את הלביבות החמות לעוברים ושבים. וזו הייתה פרנסתה. כיצד אוכל לשכוח את הספסל עליו ישבה אימי רחל ז"ל ולידה העגלה ובתוכה אחותי פרידה. הרי המקום כה קרוב אלי, אך בתוכי אני חש כאילו בחלום הכל מתרחש. נפש חיה אין כאן. רק "יאצק" אותו פסל שמחזיק אל כתפו את כדור הארץ, מתבונן מעל גג הבניין והוא אולי היחידי הזוכר את העבר המפואר, אם רק נשמת אדם הייתה בתוכו.

קשה לי להיפרד מהמקום, אך ברגליים כושלות אני פוסע לעבר מה שהיה פעם בית העם, ובקומתו השנייה הוצגו הצגות תיאטרון גם ביידיש. בניין זה הוא הזיכרון הראשון שיש לי מעיר זו. כאן ראיתי את ההצגה "חסיה היתומה" לא עלה אפילו בדעתי לעלות ולראות מה יש בתוכו. ממול שכן פעם קולנוע "שוויאטוויד". כרגע, כאילו שלא נבנה מעולם. כמובן, שגם בית הכנסת של משפחת שפלן נמחק ואיננו . רק מספר בתים שלא הושמדו בשנת 1939 נשארו ניצבים על תילם. אני מתאר לעצמי לא משום שחיו כאן יהודיים, אלא כבנינים היסטוריים עבור האוכלוסייה הפולנית המקומית שמתגוררת כאן  עכשיו.

בשני בתים סמוכים גרו כאן אחותה של סבתי  פרל, הלוא היא לאה אפלבאום ובנה יעקב בבית הסמוך. שני הבתים ישנם, אך הצבע הוא לא אותו הצבע, למטה הייתה חנות הממתקים  בה הייתי קונה בימי שישי את בקבוק מי הסודה עם המיץ עבור אבא שלי. הכל סגור ומסוגר. כאילו יד אדם לא נדעה בהם. בסמוך הייתה המאפיה של מיודעינו אש, בית אחר נבנה במקומו והוא בעל שתי קומות, אין זו לא מכולת ולא מאפיית עוגות כפי שהייתה כאן מקודם.

בכל מקום בו אתה הולך ומתבונן , אתה רק חושב על העבר, אולי ברגע מסויים יקפוץ מאן דהוא לפניך  ויזדהה     אני כזה וכזה, אולם אלה רק חלומות באספמיה.