משה מאנדלמן: מערכת החינוך בשדלץ

העדות לקוחה מהספר "אבות מספרים שדלץ", שהופק והוצא לאור ע"י ארגון יוצאי שדלץ בישראל.

באוקטובר 1915, חודשיים בלבד לאחר שהגרמנים כבשו את שדלץ, נפתח בעיר בית-הספר היסודי. הקימה אותו פאני ראדאק, אשר כעבור זמן עבדה עם בעלה במערכת החינוך האידית בריגה ומשם הם עברו לברית המועצות.

פאני ראדאק באה לשדלץ כפליטה, אשר ברחה עם הוריה מעיירת הגבול חורז'ל שבמזרח פרוסיה. לעולם לא אשכח את הרושם שעשו עלי דבריו הנלהבים של ידידי הוותיק, יוסף רוזנזומן:

"באה אישה ליטאית, סימפטית מאוד, נועלת נעליים עם עקבים נמוכים, והיא פתחה כאן בית-ספר לילדים יהודים, שבו לומדים את הכל באידיש. היא מדברת אידיש, שתענוג לשמוע! אני עצמי מלמד שם זימרה".

הייתה זו בשבילי הפתעה גדולה. התלהבתי מאוד ונדברתי עם ידידי לבוא למחרת בבוקר לבית-הספר, לראות ולשמוע במו עיני ואוזני את הפלא: בית-ספר יהודי, לילדים יהודיים, והלימודים – באידיש!

בית-הספר כבר "קנה" אותי. נקשרתי אליו בעבותות של אהבה. ישבתי יחד עם הילדים ובאימוץ כל חושי הקשתי לחידוש המופלא: לומדים מדעי הטבע, חשבון, היסטוריה וכל השאר – באידיש? את מקצועות האידיש, החשבון, מדעי הטבע וההיסטוריה לימדה פאני ראדאק עצמה. רחל אדלשטיין לימדה פולנית. צביה זוברוביץ' – מלאכת-יד, ויוסף רוזנזומן, כאמור זימרה. אני זוכר, כמו היה זה אתמול, את השיר הראשון שלמדו הילדים:

"היודע אתה את הארץ שבה פורחים אתרוגים".

באותה עת פעל בשדלץ עוד בית-ספר לילדים יהודיים, שנמצא תחת השפעה ציונית. גם בו למדו אידיש ועברית, והוא נוהל על ידי "הועד הבריסקאי": ועד של עזרה הדדית ל"חסרי הבית" – כך קראו אז לפליטים – מבריסק ומפינסק. היו אלה כמה מאות משפחות, וביניהן גם מורים, שהקימו בסוף שנת 1915 בית-ספר לילדי הפליטים. למדו שם בערך כ-200 ילדים, שגם קיבלו שתי ארוחות ביום.

לקראת הקמתו נזקק בית-הספר השני לוועד, ולזה מונו המורים: יוסף רוזנזומן, דוד ניימארק, יעקב טננבוים, רבקה בורשטיין-מאנדלמן, אברהם זיגלוואקס ואנוכי. את אישור השלטונות הגרמניים לפתיחת בית-הספר קיבלו שלוש מחברותינו, שהיו בוגרות גימנסיות רוסיות וממילא ניתנה להן הזכות להוראה: צביה זוברוביץ', רויזה טננבוים ומיניה גוטגליק. בית-הספר נפתח בקיץ 1916, עם 240 תלמידים שלמדו בשש כיתות. הוא התרחב במהירות ורכש לו שם טוב. עורך-הדין הציוני אפולינרי הארטגלאס, מאוחר יותר – חבר הסיים הפולני, פעל למען המוסד אצל השלטונות.

בסתיו 1916 מסרו הגרמנים לידי הפולנים את הארגון וההנהלה של מערכת החינוך הפולנית. לאחר הניצחון הגדול של ה"פאלקסגרופע" – הסיעה העממית – בבחירות למועצת העיר בווארשה, יצאו היהודים בתביעה לניהול עצמי של מערכת חינוך גם לילדיהם. הוקמה "מפלגת העם היהודית" ונציגיה תבעו בתוקף, הן בעיתונות והן באספת-עם משותפות בענייני תרבות וחינוך, שבהן הופיעו "בונדיסטים" יחד עם "פולקיסטים". נאומיו של נח פרילוצקי במועצת העיר וארשה עשו רושם עצום בפולין כולה. פולנים ויהודים כאחד באו ברוב עניין לישיבות המועצה, לראות ולשמוע מיהו ה"ז'יד" הזה, שמעז לתבוע מעל במת העירייה, הקמת בתי-ספר שילמדו בהם ב"ז'רגון"…

גם בשדלץ החל מאבק למען בית כזה. ארגנו את כל הכוחות האידישיסטיים בעיר ואספנו מספר רב של חתימות בין חברי "יידישע קונסט" – המוסד התרבותי הגדול ביותר בשדלץ. שאפנו כי ייהפך עם הזמן למרכז שיכנס תחת קורת-גג אחת, את כל ענפי הפעילות התרבותית באידיש. נתקלנו בהתנגדות עיקשת מצד החוג הציוני-עברי, שרצה למנוע התרחבות של תפוצת האידיש. אך בעקשנות רבה עלה בידינו להביא לכינוס, אסיפה מיוחדת של חברי "יידישע קונסט", וזו החליטה על פתיחת בית-ספר, ששפת ההוראה בו תהיה אידיש.

כאשר הודיעה "יידישע קונסט" על פתיחת בית-ספר אידי, נרשמו אליו תוך ימים ספורים כ-300 ילדים. אולם אנו שאפנו לבנות בית-ספר רגיל, שיגדל ויתפתח עם הזמן, ולכן פתחנו אז רק שתי כיתות א', ובהן רק כ-80 ילדים, בני שש ושבע.

בית-הספר נפתח באוקטובר 1917. הוא שכן במבנה של "יידישע קונסט", ברחוב וארשה 66. שם פונה למענו חדר גדול ליד אולם הקונצרטים, ששימש את התלמידים גם כאולם ספורט וכמקום בילוי בהפסקות. המורים הראשונים היו: אשר פרלמן וליוליה קנטרוביץ', אשר לימים נישאה ליצחק גורדון ונספתה ברוסיה.

בית-הספר היה יקר ללב כולנו. חדרי הכיתות, שקירותיהם היו צבועים בצבעים ססגוניים ומקושטים בציורי הילדים, היו בבחינת קודש הקודשים. כל העובר על ידם, אפילו כשהיו ריקים, הילך על קצות האצבעות, בשקט, בכבוד.

בית-הספר נפתח רשמית ב-31 בדצמבר 1917, בחג החנוכה, בחגיגה גדולה שבה השתתפו מאות אנשים. לכבוד החג בא במיוחד מווארשה הסופר ה"ד נומברג, שציין אחר-כך בגאווה את השתתפותו באירוע וקרא לעצמו "הסנדק" של בית-הספר.

הגיעו גם משלחות וברכות ממוסדות שונים, יהודיים ולא-יהודיים, מקומיים ומערים אחרות. הילדים הפגינו לעיני האורחים את ידיעותיהם ואת כישוריהם, ובין היתר הציגו, בתלבושות יפות, "נרות חנוכה" חיים.

בל"ג בעומר של שנת 1918 ערכנו מפגן גדול: מצעד של כל בתי-הספר היהודיים בשדלץ, ואירוע עממי מרשים ביער סקולה, המרוחק שישה ק"מ מן העיר. באותו זמן פעלו בעירנו: בית-הספר של ילדי הפליטים מבריסק, בית-ספר עברי שהקימו הציונים, בית-ספר פולני פרטי לילדים יהודיים אמידים בהנהלת האחיות הלברשטט, שני "חדרים מתוקנים" פרטיים בהנהלת המורים העבריים גולדפרב ומורגנשטרן, וכן כמה בתי-ספר פולניים עירוניים לילדים יהודיים, שבהם לא למדו בשבת וכונו "שבסובקס".

לפי התכנית שקבע ועד משותף של נציגי כל בתי-הספר, העירו בשעה 6 בבוקר תרועת חצוצרות שלצופי "אגודת הספורט על שם פרופסור מאנדלשטאם" את יהודי העיר ובישרו על חג גדול. הצועדים התכנסו בגן העירוני ובשנה 8 בבוקר יצאו לדרך. כל ילד היה סמל של בית-ספרו. בראש צעדו חברי הועד המשותף. המשתתפים נשאו כרזות פוליטיות, ובהן תביעות שונות בתחום מערכת החינוך, מספר גדול של שוטרים – מתנדבים ועירוניים, שמר על הסדר. 3,000 ילדים צעדו לצליליהן של שתי תזמורות –  האחת של "יידישע קונסט", והשנייה, של בתי-הספר העירוניים הפולניים. עברנו ברחובות המרכזיים של העיר, ואלה מלאו אלפי צופים – יהודים, פולנים וגרמנים גם יחד – שקידמו את פני הצועדים בקריאות-שמחה ובמחיאות-כפיים.

אחר-הצהריים התאספו ביער והצטרפו אלינו אלפי מבוגרים תושבי העיר, השירה, המוזיקה, קולות שמחה והצחוק הדהדו למרחוק.

החגיגה הסתיימה בצעדה עליזה של אלפי מבוגרים והילדים חזרה העירה, ונחתמה בשעת ערב מאוחרת, לאור לפידים.

לאור המהפכה הבולשביקית ברוסיה בתחילת שנת 1917, החיים הפוליטיים-ציבוריים בשדלץ נעשו סוערים יותר, והניגודים הפוליטיים יותר בולטים ומודגשים. בהשפעת המהפכה, גדלה והתפתחה תנועת הפועלים היהודית, ובחיקה של "יידישע קונסט" התפתחו שני מוסדות חדשים: "בית-הפועלים" הבונדיסטי ברחוב דלוגה 22, ו"בית הפועלים" של "פועלי-ציון" ברחוב אוגרודובה. שני אלה, למרות ההתנכלויות מצד הכובש הגרמני, ניהלו פעילות ענפה – פוליטית, מקצועית ותרבותית. גם "מפלגת העם היהודית" גדלה מאוד, וכן הוקמו איגודים של עובדי כפיים ושל סוחרים זעירים.

בסוף 1918, משהובסה גרמניה במלחמה ופולין זכתה בעצמאות, התלהט ברחוב היהודי מאבק פוליטי חריף למען זכויות לאומיות וכלליות.

במועצת עיריית שדלץ החדשה, ישבה נציגות רבת כוח של שוחרי מערכת חינוך יהודית-חילונית. "מפלגת העם", ה"בונד", "פועלי-ציון-שמאל" ונציגי איגוד עובדי הכפיים ניהלו מלחמה עיקשת למען בתי-הספר היהודיים. ואכן, עלה בידם להשיג סיוע עירוני בצורות שונות, שאפשר למערכת החינוך היהודית להתבסס ולהתרחב.

בתי-הספר לא העזו לגבות מההורים שכר-לימוד. אדרבה, הילדים קיבלו בבית-הספר שתי ארוחות ביום, ומפעם לפעם גם בגד או זוג נעליים.  בית-הספר "דינזון" רשם הוצאות גדולות, וכאשר נאלצה ההנהלה לחפש מקורות הכנסה נוספים הקימה "מפלגת העם" צרכנייה, שרווחיה יועדו למטרות חינוך. באותה עת, היו מחירי המצרכים גבוהים ביותר ורווחי הצרכנייה היו נאים ונתנו מענה מסוים לבעיה.

הפעילות המבורכת נקטעה בעודה בעיצומה. המלחמה בין רוסיה הסובייטית לפולין, שפרצה ב-1920, פגעה קשות בחיים היהודיים, במיוחד בשדלץ. הבריונות הפראית של הריאקציה הפולנית, בעת המלחמה וזמן-מה אחריה, הבריחה את תנועת הפועלים היהודית למחתרת. ההתנכלויות וגזירות ניתכו ללא-הרף, על הארץ כולה, ובמיוחד על האוכלוסייה היהודית בעיר. הצבא הבולשביקי שהה בעיר עשרה ימים בלבד, אך את התוצאות ההרסניות של כניסת הצבא הפולני, חשנו במשך שנים רבות.

מאות צעירים ברחו מן העיר, על-מנת להינצל מנקמתה של הריאקציה הפולני. מאות נכלאו בבתי-סוהר. רבים הוכו ועונו, אחדים אפילו נורו, על פי גזרי-דין של בתי-משפט צבאיים.

בברוטליות, שאין דוגמתה, בזזו והרסו החיילים הפולניים את הציוד של חברת "יידישע קונסט". כל הריהוט – מאות כיסאות, שולחנות, וילונות וכיוצא באלה, עשרות כלי-נגינה יקרים, תפאורות ותלבושות לתיאטרון נבבזו ונעלמו. הארכיון הותיק והעשיר של "יידישע קונסט" הושמד בפראות. המבנה עצמו, על שבעה עשר חדריו – הוחרם. בנס עלה בידינו להציל את הספרייה, בת כמה אלפי הספרים, שאותם הסתרנו במרתפי הצרכנייה.

למעשה, כל מערכת החינוך היהודית בשדלץ נהרסה.

במרץ מחודש ובעקשנות ניגשנו לקומם את בתי-הספר. הנהלת בית-הספר שלנו, ובה איצ'ה אלטשולר, מנשה צ'רנוברודה, יוסף טורין, יעקב שלכטר, יוסף רוזנזומן, חיים מנדלסון ואנוכי, גייסה צוות מורים חדש, רובם מקומיים: אסתר לוונשטיין, מאוחר יותר מנהלת בית-ספר, "שבסובקה" וכעבור שנים – אשתו של מנשה צ'רנוברודה, אשר נספתה יחד עם בעלה וילדיה בשדלץ; שרה צ'רנוברודה-קארץ', שהייתה גם היא מורה ב"שבסובקה" ולימים עלתה לישראל; פוליה פרידמן-אלטשולר, רבקה מאנדלמן, דינה פרידמן-הוכברג, דוד ניימרק ויוסף זונשיין.

היינו חדורי רצון טוב, אך היה עלינו להיאבק שוב ושוב בהתנכלויות וברדיפות מצד השלטונות הממונים על החינוך. בעת הדיונים השנתיים בתקציב העירייה ניהלו מאבקים מרים למען הקצבת סיוע לבית-הספר שלנו. את אחד הרגעים הקריטיים ידענו בקיץ 1925, כאשר בית-הספר עמד ממש על סף קריסה: שנת הלימודים החדשה עמד בפתח ושיפוץ במבנה טרם נעשה, למורים היינו חייבים משכורות של חודשים רבים, שכר-הדירה הרקיע שחקים, וסיכויים לסיוע היו אפסיים – מצב מייאש לכל הדעות.

לפי הצעתי כונסה אסיפה של הורי התלמידים, והללו נתבקשו להתחיל לשלם שכר-לימוד, שיכסה 40% מתקציב בית-הספר. את יתר הסכומים השתדלנו להשיג ממקורות אחרים. ההורים אמנם נחלצו לסייע, ובית-הספר ניצל והמשיך לפעול.

עשינו, אם כן, כל מאמץ להחזיק את שני בתי-הספר ואת בית-הילדים. גם ה"בונד ו"פועלי-ציון" פתחו שוב את בתי הילדים שלהם, אך הללו נסגרו כעבור זמן קצר בשל מחסור באמצעים כספיים.