מ. צאנין: על קהילת שדלץ

מרדכי צאנין (1 באפריל 1906 – 4 בפברואר 2009) היה בלשן וסופר יידיש, מילונאי ועיתונאי, ומנהיג תרבותי של היידיש בישראל. מחבר המילון הגדול יידיש-עברית-יידיש, מייסדו ועורכו של העיתון "לעצטע נייעס".

אחר תום המלחמה, בסוף שנת 1945 יצא צאנין לסיור בן שנה בפולין ובמהלכו שלח מאמרים ליומון היידי "פארווערטס" בניו יורק. במאמריו דיווח על חורבנן של כמאה קהילות יהודיות בערים ועיירות בפולין. את רשמי המסע פרסם לאחר מכן גם בספר "איבער שטיין און שטאק: א רייזע איבער הונדערט חרוב געווארענע קהילות אין פוילן" שיצא לאור ב-1952 (תורגם לעברית: "תל-עולם: מסע על פני 1000 קהילות נחרבות").

שמה של שדלץ הלך לפניה. בימי הצאר הייתה עיר פלך ושימשה מרכז וכלי-שרת לרוסיפיקאציה של פוליסיה. בכל המשטרים היו בשדלץ פוגרומים ומכאן פרסומה. ובדומה לתושבים באזור וולקאני, הממהרים להקים את הריסותיהם לאחר התפרצות הר הגעש, כך היו יהודי שדלץ מתאוששים אחרי כל פוגרום וממשיכים בחיים עשירים ותקינים.

מאז הפוגרום הידוע לשמצה, בשעה שהרוצח הצאריסטי טיראנובסקי שלח את גדוד הדראגונים שלו לעשות שמות ביהודי שדליץ, ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה פתחו יהודי שדליץ חיי תרבות רבגוניים וחברתיים עשירים.

לא היה בפולין מוסד ציבורי תרבותי, שלא היה לו סניף בשדליץ. המוסד התרבותי הגדול ביותר בשדליץ היה "הזמיר". למוסד זה הייתה ספריה גדולה בשש שפות עם מחלקות מיוחדות למוסיקה ותיאטרון ומועדון לשח. כל המפלגות הפוליטיות היהודיות היו מיוצגות בשדלץ: "בונד", "פועלי- ציון" – ימין ושמאל, "אגודת ישראל", "הפועל מזרחי", קומוניסטים, שומר צעיר חרדי, והשומר הצעיר חילוני, ציונים כלליים לגוניהם השונים, "המזרחי", פולקיסטים. מלבד אלה היה כאן "מרכז" ציוני ו"החלוץ".

אמביציות חברתיות מיוחדות היו גם לאגודות בעלי המלאכה ולמועדון הסוחרים.

יהודי שדלץ היו להם בתי-ספר מכל הזרמים: גימנסיה, תלמוד-תורה, "תרבות", "יבנה", "בית יעקב" ישיבת "בית יוסף", בתי ספר סתם וחדרים מתוקנים. רק בתלמוד תורה אחד בלבד למדו חמש מאות תלמידים וליד התלמוד-תורה היה בית ספר מודרני למלאכה.

עשרות בתי-כנסת היו מפוזרים ברחובות היהודיים. מספר השטיבלאך בלבד הגיע לארבעים. בית הכנסת הגדול עמד במרכז העיר מזה מאה וששים שנה. מסביב לבית הכנסת הגדול התרכזו בתי-תפילה הקטנים לבעלי מלאכה, בית-המדרש הגדול ובתי הקהילה.

בייחוד התגאו יהודי שדלץ בבניין הגדול החדיש, ששימש בית יתומים ומושב זקנים. בבניין זה היה אולם גדול, הגדול שבעיר, לקונצרטים ולהרצאות. ליהודי שדלץ היה בית חולים גדול משלהם ומוסדות עזרה לעשרות.

מלבד קופות גמילות חסדים פעלו בשדלץ מתוך מגמה של עזרה עצמית ששה בנקים יהודיים: בנק מניות, בנק לבעלי מלאכה, בנק אגודת ישראל, בנק הסוחרים הזעירים ובנק הסוחרים.

וכשהיה צורך להכריע בהלכות יהדות הרי ישב כאן על כסא הרבנות העילוי ממוגילניצה, הגאון ר' חיים יהודא גינסבורג, שרבני פולין היו פונים אליו בשאלות.

שמונה עשר אלף נפש כללה הקהילה היהודית בשדלץ. שמונה-עשר אלף יהודים יוצרים, אלפי בעלי-מלאכה, סוחרים וסוחרים זעירים, סבלים ועגלונים, ששקדו על עבודתם כנמלים.

סנדלרי שדלץ היו מספקי מגפיים לכל אזור הספר. בתי החרושת ללבנים סיפקו לבנים לכל הסביבה. טחנות הקמח שבעיר היו יהודיות. העיר נראתה כיריד בלתי פוסק. הסוחרים והחנוונים היו תמיד עסוקים וטרודים.

בערבים, עם סגירת החנויות, כשפרשו בעלי מלאכה מהסדנאות, התחילו בעיר חייו הגועשים של הנוער. כבכל הערים היהודיות מן הגדולות, כן האמין גם הנוער בשדלץ כי המהפכה הגואלת תתחיל דווקא כאן, בשדליץ. והוא, הנוער, יצעד בראש המנצחים…

בשנים האחרונות של החרם האנטי-יהודי וההסתה הפרועה בפולין נתרוששה שדלץ. בתי-מלאכה נסגרו, מאות יהודים נשארו בלי עבודה, אבל מבחינה תרבותית הגיעה שדלץ לשיא דווקא בשנים שלפני המלחמה האחרונה.

שדלץ היהודית קיבלה את מהלומת המוות הראשונה ברגע שבו הופיעו בשמי העיר המפציצים הגרמניים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

המפציצים הגרמניים החריבו רחובות שלמים. אלפי יהודים נשארו מיד בלי צל קורה. כבר בימי הכיבוש הראשונים הראה מנגנון הרצח הגרמני מה משמעותו של ההיטלריזם לגבי היהודים.

בשעה שרכוש יהודים התגולל ברחובות נכנס הצבא האדום. יהודים האמינו שמעתה ינוח להם. עם כל חילופי משמורת היו יהודי שדלץ רגילים בפוגרום. לפיכך קיבלו את הצבא האדום בשמחה ובתקווה. הם כל כך רצו להאמין כי כגמול לעבודתם המהפכנית המסורה במשך כל שנות התנועה הסוציאליסטית היהודית  ולשנות מאסרם של מאות אברכים צעירים בשל פעולה מהפכנית בא הצבא האדום להגן עליהם מפני הברבריות והרציחות של הגרמנים.

יהודי שדלץ התאכזבו מאוד. לפי ההסכם בין סטאלין והיטלר השתייכה שדלץ לאזור הגרמני. הצבא האדום מסר את שדלץ לידיהם. חלק מהנוער יצא עם הצבא האדום. אך בעלי המשפחות וילדיהם ונשיהם, אבות ואמהות, שילמו מחיר יקר בעד "הכל".

כשבחרו המרצחים הגרמנים ביפות שבנשי העיר והמיתו אותן בירייה הסבירו זאת, שזהו עונש על קבלת פני הבולשביקים. כשחדלי-האישים הגרמניים דחפו את כל הגברים היהודיים, מילד ועד זקן, לחצר בית האסירים, שם נחנקו יהודים מחמת הצפיפות, היה זה, כביכול, עונש על שהנוער יצא עם הבולשביקים. כשבליל חג המולד יצאו הגרמנים הפראים עם לפידים ושלחו באש את בית הכנסת היה זה עונש על שהיהודים הם יהודים.

יהודי שדלץ הירבו כל כך לשלם, ששוב לא היה להם כוח לזכור בעד מה הם משלמים. הם לא התאוששו עוד מאז, יהודי שדלץ.

הם היו שותפים לגורל כל הקהילות היהודיות.

מתוך "תל עולם: מסע על פני 100 קהילות נחרבות".