בפעם האחרונה שהתפללנו בבית הכנסת הגדול, היה בסוף יוני 1939. היה זה, כנראה,
בחג השבועות. יותר לא דרכה כף רגלי בבית כנסת זה (הייתי אז בן 12).
בבוא הגרמנים לעירנו בספטמבר 1939, דבר ראשון הם שרפו את תוכן הגניזה. תפילות? איני זוכר אם היו כבר תפילות שם.
בהיותנו בראבוג, בתוככי רוסיה הצפונית, עוד הספקנו לקבל גלויה, מסבתי פרל. היה זה בסוף שנת 1940. מתוך הכתוב בגלויה למדנו, כפי שנכתב באותה הגלויה ההיסטורית ש"בית הכנסת הגדול יצא במחול". מכאן הבנו שבית הכנסת נשרף ועלה בלהבות על ידי הצורר הנאצי וחבר מרעיו. זאת הם עשו לכבוד חגם הגדול, יום ההולדת של בן האלוהים.
++++
בעת כתיבת שורות אלה, עדיין ניצבת על חורבות בית הכנסת מצבה מפוארת לזכר חיילי הצבא הסובייטי, שנפלו חלל על שחרור העיר שדלץ מידי הנאצים, ונקברו כאן בקבר אחים. למה דווקא כאן הקימו את המצבה, על חורבות בית הכנסת? גם לזאת יכולה להיות רק תשובה אחת- להכחיד כל זכר לקיומו של ישוב יהודי בעיר זו.
בסמוך למצבה זו הקימו שרידי הקהילה בתום מלחמת העולם מצבה זעירה לזכר בני הקהילה, שהושמדו על ידי הנאצים. באחד הימים קראתי בעתון שגם מצבה זו חוללה על ידי אנטישמים, ולמרות שהעיר שדלץ נותרה "יודן ריין" כלומר נקייה מיהודים, השנאה ליהודים עדיין מפעפעת בה.
++++
ביולי 1990 ביקרתי יחד עם אשתי היקרה, אתי, בעיר הולדתי, שדלץ. הייתה זו חוויה מזעזעת. לתאר אותה בכמה מילים קשה מאוד. גם המצבה שהוקמה לזכר החיילים הסובייטים איננה עוד. המקום כולו תפוס על ידי בניין רב ממדים, שתופס את כל המתחם, שהכיל פעם את בית כנסת הגדול, בית המדרש, בניין הקהילה, בית הקברות העתיק וכל הכיכר, שהייתה פעם "סטארי רינק". בצדו השני של הרחוב, שבו עמדו פעם הכרכרות, נותרה סמטה צרה, ששמה מכונה "רחוב גיבורי הגטו".
המציבה הזעירה וכן שמו של הרחוב יכולים להעיד שכאן הייתה קהילת יהודים מפוארת במשך כמה מאות שנים.
כשישבתי כבר בקרון הרכבת בדרכי לוורשה, צדה עיני כתובת על אחד הקירות, שבה היה כתוב בפולנית "יהודי אויב בן מוות". מכל זה אתה- בני ובן בני תוכלו להבין מה זאת אנטישמיות, גם כאשר איש כבר לא יודע מה זה יהודי וכיצד נראה יהודי. ואז תוכל להעריך את היותך יהודי גאה בארצך ישראל.