חנה קראמאזש – דוד גיורא

את חנה (או חנקה) קראמאזש הכרתי עוד לפני שאבי התחיל לעבוד אצל אביה במתפרה, כי חנקה פשוט למדה איתי באותה הכיתה, כך שמבחינה זו, אם ברצוני לכתוב על חנקה, הרי חייב אני להתמקד על כל הנושאים הקשורים במשפחה זו.

אבי שעבד שנים רבות לפני כן אצל וולוול (וולף- זאב) אורלובסקי, נאלץ לעזוב שם את העבודה, ופרטים על כך אציין בנפרד. ככל היותר ,אבי עבד אצל קראמאזש, פחות משנתיים, עד לפרוץ המלחמה.

ביתם, כלומר בית המלאכה והדירה היו צמודים זה לזה. היה זה בניין חד קומתי בנוי מעץ, אשר שכן ברחוב קילינסקיגו, לא הרחק מביתם של משפחת אורלובסקי, סמוך מאוד לפסי הרכבת.

כמקודם, עבד אבי באותו התחום המקצועי כחייט צבאי והוא היה עוזרו היחידי של קראמאזש, שידע כמובן פולנית טוב מאוד. למה אני מדגיש פולנית? מפני שגם אמא חווה (שכונתה בפי כל חווצ'ה), השתדלה לדבר עם שתי בנותיה בפולנית, דבר שהראה כבר על תחילת ההתבוללות של המשפחה.

משפחת קראמאזש לא הצטיינה בשמירת מצוות, אם כי להיות גויים גמורים, הם עדיין היו רחוקים מכך. ברבות הימים הבנות היו בוודאי מתרחקות מהמסורת היהודית.

בחדר הסמוך לחנות/בית המלאכה, היה חדר האורחים עם ספה וראי על הקיר. בחדר זה היו קציני הצבא הפולניים מודדים את חליפותיהם, ובחדר זה גם זכיתי לראשונה בחיי להאזין לרדיו משודר באזניות. כך שאם היה דבר שמשך אותי לבקר בבית זה, הרי זה הרדיו. לא אומר שגם הבנות לא משכו אותי, אך כילד בוודאי שהתביישתי להראות ולבטא זאת.

באחד הימים הם העבירו את הרדיו לחדר השני הפונה לחצר וגם אז הקשבתי לרדיו עד שנדם קולו. הסיבה לכך הייתה שגם אהבתי לשחק עם הכפתורים השונים וזו היתה הסיבה לשתיקתו. פחדתי נורא לומר שהרדיו חדל מלפעול והנחתי את האזניות הצידה. כשעמדתי לעזוב, שמעתי שחווצה דיברה עם בעלה שהרדיו אינו פועל, אך איש לא האשים אותי בכך.

בפעם הבאה כשבאתי לבקר את אבי (ואת הבנות) יכולתי להבחין בפניהן הזועפות של הבנות ויותר לא ביקשתי להקשיב לרדיו.

אמי הייתה מיודדת עם חווצ'ה עוד בטרם התחיל אבי לעבוד אצלם. כנראה, שההיכרות החלה בפגישות בבית הספר באספות ההורים. הידידות העמוקה ביותר התרחשה עם משפחת קראמאזש בקיץ 1939, עת שמשפחותינו בילו יחדיו את חודשי הקיץ באותו הבית בשני חדרים צמודים בכפר ווליניץ.

משפחת קראמאזש נטשה את ביתם בעת ההפצצות של חודש ספטמבר 1939, והתמקמה בדירה מרוחקת כמאתיים מטר בסך הכל מביתם, בתקווה להינצל מהפצצות שהוטלו על תחנת הרכבת הסמוכה.

יד הגורל, שדווקא בבית זה נפלה פצצה וכל המשפחה מצאה את מותה ולא נותר זכר או שריד.

מיד לאחר ההפצצות, כשהחלו לחפש ניצולים או גופות של יהודים על מנת להביאם לקבר ישראל (והיו גם כאלה שחיפשו עושר יהודי) שמעתי שמצאו את ארבעת בני המשפחה שכובים על מיטה אחת (כנראה שישבו על יד השולחן והסבו לארוחת בוקר) צמודים זה לזה.

על צווארה של חווצ'ה הייתה תלויה שקית מגואלת בדם ובתוכה כסף פולני רב. אם זה היה אחד מקרוביה, מכריה או סתם אדם מהרחוב שחמד את כספם, לא אדע לעולם.

בכל אופן, באותם הימים האפלים, מי שמצא, מצא אוצר.

יהי  זכרם ברוך!