בדצמבר 1911 הופיע בשדלץ כתב-עת מודפס ראשון, "שעדלעצער ווארט" – דברה של שדלץ, חוברת קטנה וצנומה בגודל של סידור קטן. היתה זו תופעה נדירה, באותה עת היה קשה ברוסיה לפרסם כתב-עת, בפרט באידיש, ולכן הייתה החוברת הצנועה כה חביבה על הקוראים, למרות מראה העלוב.
זכות היוצרים שמורה לאיש הבודד והחולה – אברהם גילברט, בן-דודו של הסופר הנודע – ש' גילברט, שהגיע לשדלץ מעיירה אחרת. גילברט הביא עמו מכונת דפוס קטנה, "פדאל", וקצת אותיות עופרת, כדי לפתוח בית-דפוס ואף לנסות ולהתפרנס ממנו. ייתכן שאברהם גילברט בא לשדלץ בגלל אחיו, משה תושב המקום, שהיה מורה לרוסית וחבר מכובד בחברת "אגודת אחים", אשר מילאה אז תפקיד נכבד בחיי החברה והתרבות בעיר. גם משה היה אדם בעל כישרונות. הוא כתב שירים, פרודיות, הומורסקות ומשלים בנושאים מקומיים אקטואליים. לעתים קרובות היה קורא את יצירותיו, בערבי ספרות, שארגנה האגודה וזכו להצלחה רבה. לא פעם, מרוב התלהבות, היה הקהל נושא אותו על כפיים.
כיוון שלא היו לו עבודה ופרנסה, עלה במוחו של אברהם גילברט הרעיון להוציא שבועון באידי. את התשתית לדפוס הרי הביא עמו, וגם לכתוב הוא ידע. גילברט גילה את תוכניתו לדוד ניימארק, בחור חרדי שלמד בבית-המדרש. נימארק נעשה מאוחר יותר פעיל ב"בונד" וחבר מערכת של בטאון ה"בונד", "פאלקסצייטונג" – עיתון העם – ולימים, בניו-יורק, השתתף ב"פארווערטס" – קדימה וב"דער וועקער" – המעורר. ניימארק גילה את הסוד לי.ח. פישמן, שיחבר בעתיד את "ימי קיץ" (וארשה,1938) ואת "יהודים נודדים" (שנחאי, 1948). השלושה החליטו להוציא יחדיו כתב-עת.
בקשיים רבים עלה בידיו של גילברט להוליד את כתב-העת שלו. היו לו מעט מדי אותיות עופרת, ואת כל עבודת הסידור היה עליו לבצע בעצמו. לא ניתן היה להעסיק אדם נוסף, כי "התקציב" לא הספיק לכך.
בתנאים כאלה נולד ה"שעדלעצער וואר". בגיליון הראשון יצא ניימארק נגד החברה לתרבות אידיש "הזמיר", פורסמו סיפור מתורגם מעברית של א' מיידניק ושני שירים פרי עטו של אברהם גילברט. י.ח. פישמן פרסם את סיפורו הראשון, "מעשייה חסידית", בשם העט י.צ. לבוביץ', ומאמר קטנטן כתב גם איטשה אלטשולר.
הדפסת הגיליון ארכה שבועיים, כי לרשות המוציאים לאור עמדו אותיות רק לחצי גיליון, וכל גיליון הודפס פעמיים. בגיליון השני, שהופיע כבר בשנת 1912, השתתפו יעקב טננבוים ויהושע גולדברג. זה האחרון פרסם את הפואמה "פנורמה של שדלץ", שתיארה דמויות של עסקני ציבור ידועים בעיר ועוררה הדים חיוביים.
"דברה של שדלץ" מצא חן בעיני הקוראים, אך לא בעיני השלטון הצארי. וכך באה המשטרה לבית-הדפוס העלוב של גילברט והחרימה את "הסחורה הטרפה".
אברהם גילברט לא מצא את האומץ לשוב ולעשות משהו. את המשימה החלוצית נטל על עצמו יעקב טננבוים, שהשתתף בגיליון השני של כתב-עת, חידש את הופעת העיתון, הפעם בשם "שעדלעצער וואכענבלאט" – השבועון של שדלץ. ואולם, בשל התמסרותו לעיתון הזניח טננבוים את עיסוקו ופרנסתו כחובש. החולים לא שיחרו עוד לפתחו, והוא ביקש את עזרתו של יהושע גולדברג, למרות ששררו ביניהם יחסים קרירים, כנראה בשל "קנאת סופרים". באותו זמן הצטרף לתמונה יואל מסטבוים, שעשה אז את צעדיו הראשונים בכתיבה.
גולדברג ערך את כתב-העת במשך שלוש שנים. הוא פרסם שם רשימות ופליטונים בנושאים מקומיים וכן את המחזור "מלמדי", שהתמשך על פני עשרות גיליונות. אלה משמשים מקור לא-אכזב של פולקלור ומידע על שדלץ. עד היום, למרבה הצער, השבועונים לא נאספו ולא פורסמו כספר.
מאוחר יותר, החל טננבוים בעזרתו של גילברט להוציא עיתון חדש, "דאס שעדלעצער לעבן" – חיי שדלץ. את המאמר הראשי כתב עורך-הדין אפולינרי האטגלאס, פעיל ציוני שהתגורר אז בשדלץ והביע את רצונו להשתתף בעיתון. במאמר "חסרונותינו", שנכתב באידיש עילגת למדי, הוא מתח ביקורות על הרוסיפיקציה היתרה של האינטליגנציה היהודית. באותו גיליון פורסם גם סיפור של י.ח. פישמן על גורלו המר של הרב של שדלץ בשנים 1867-1858, ר' ישראל מייזליש, בנו של הרב הוארשאי המפורסם, ר' דב בער מייזליש.
לאחר הופעת הגיליון השני התפלגה הנהלת העיתון: גולדברג וטננבוים פרשו והוציאו עיתון משלהם, "שעדלעצער ווידערקול" – ההד של שדלץ. לפני הופעת הגיליון השני של העיתון החדש, התחוללה סנסציה זוטא. עו"ד הארטגלאס שלח לעיתון מאמר, שעורר עניין רב אצל כל יהודי שדלץ בשל התקפתו החריפה על מאמרו האנטישמי של ד"ר ונסובסקי. האחרון היה אנטישמי מוצהר, ובעיתון הפולני "גלוס פודלאסקי" – הקול של פודלאשקה, הוא קרא למאבק ביהודים (כעבור זמן הוא נעשה ליברל והוגן כלפי בני דת משה).
במאמרו של הארטגלאס, "הנשק המונף", תוך-כדי מתקפה על ונסובסקי השמיע הכותב כמה הערות לא-מחמיאות על האוכלוסייה היהודית ועל התנהגותה במקרים מסוימים. אלה הכעיסו מאוד את טננבוים, ובאותו גיליון הוא מתחשבן עם הארטגלאס בשל הערותיו הפוגעות. הארטגלאס לא נשאר חייב, ובגיליון הבא ענה לטננבוים והוכיח לו, שאיננו צודק.
בעוד עמיתיו-יריביו מתקוטטים ביניהם, הוציא אברהם גילברט, שנשאר לבד, גיליון שלישי ואחרון של "שעדלעצער לעבן". בכך בא הקץ על התקופה הראשונה של עיתונות אידיש בשדלץ.
יצחק כספי, מתוך "אבות מספרים שדלץ"