שלמה רוזן: מתוך המפולת

פרק זה מהווה תקציר של הספר מתוך המפולת, שהופיע בהוצאת עם עובד (בסדרת – מן המוקד) שנת תש"ד, 1944. המקור באידיש נמצא בארכיון תנועת העבודה ע"ש לבון, בתל-אביב.

שלמה רוזן הגיע לארץ כפליט דרך ליטא, רוסיה, יפן וסין, בשנת 1941. הספר מתוך המפולת נכתב במהלך הנסיעה ארצה, בין הונג-קונג לסינגפור. שלמה רוזן נפל בקרב על הגנת כפר-עציון.

חודש אלול שנת תרצ"ט (1939). אין קץ לאושרי. מזכירות "השומר הדתי" בפולין אישרה אותי כמועמד בקבוצת ה"מעפילים" הקרובה. חיכיתי בקוצר-רוח לטלגרמה שתבשר לי את מועד העלייה. יום יום נפגשתי עם מכירים מבני עירי, שאף הם התכוננו לעליה זו.

העצבנות שלנו גדלה מיום ליום. מזה שבועיים אנו מחכים לבוא הטלגרמה וזו מתמהמהת. בינתיים באו ימים סוערים, וברחוב נשבה רוח של ערב מלחמה. בזמן שממשלת פולין עומדת להכריז גיוס, מי יודע אם אפשר יהיה עוד לנסוע בכלל.

המלחמה פורצת

היום ניתן צו הגיוס. בפעם הראשונה בחיי הנני שומע בכי בחוצות העיר. הכל בוכים יהודים כנוצרים. מתוך בית העירייה יוצאים מפעם לפעם רצים, לחלק בין תושבי העיר את הזמנות הגיוס. מאורע רודף מאורע. היום מכריזים על מצב חירום בעיר, למחרת כבר מכריזים על מצב מלחמה. בתוך כל זה אני מסתובב, ואיני יודע האם יצליח עוד המרכז לשלוח את קבוצת מעפילינו לפני פרוץ המלחמה?

בצהרים יצאתי לרחוב לשמוע את הודעות הרדיו. בדיוק אז נאם נשיא פולין מושצ'יצקי והודיע כי היום, אחד בספטמבר 1939, פרצה מלחמה בין גרמניה לבין פולין. צבא גרמני נכנס לטריטוריה הפולנית ואוירונים גרמנים הפציצו כמה ערים פולניות. בערב שבת עם חשכה כבר מספרים על הפצצת הערים: וארשה, קראקוב, טוומאשוב-מאזוביצקי וראדום – כולן ערים שבהן גרים חברי קבוצתי.

בשבת, ביום השני למלחמה; היתה בעיר האזעקה הראשונה. כמה אוירוני-סיור גרמניים נראו פעמים אחדות מעל לעיר. התחלנו להתרגל לאזעקות, כי ההתקפות הראשונות מן האוויר לא גרמו תוצאות קשות, אבל מיום ליום גברו ההפצצות ואתן נזקי הרכוש.

יום ד', יום שישי למלחמה. אני יוצא לרחוב לשמוע מעט ידיעות רדיו ולראות את הנעשה בעיר. היום הפצצות גרמו למקרי מוות במספר ניכר. נפגעו תחנת הבנזין הממשלתית וגם רכבת שנסעה לאותה תחנה. הפצצות נופלות בכל מקום, בלי להבדיל בין יהודי ללא יהודי.

אומרים שהגרמנים מתמידים בהפצצת עירנו מפני ששדלץ נמצאת על ציר המנוסה הראשי של פליטי וארשה, שהתחילו נמלטים למזרח המדינה. רחוב פילסודסקי, דרכו עבר הכביש מוארשה לבריסק, המה ממכוניות הבורחים. הקושי להשיג בנזין גדל מיום ליום, ומכוניות רבות 'נתקעו' בעיר ופשוט הופקרו. אחרי כל התקפה מן האוויר אני מבקר את חברי קבוצתנו: רחל, מינה ויוסף. אני מרוצה שבקרבתם לא קרה כלום.

יום חמישי האיום

רעד עובר בגופי בזכרי את היום הזה. היה זה ביום החמישי שבעה בספטמבר, היום השביעי לפרוץ המלחמה. עוד בשכבי במיטה שמעתי קולות נפץ חזקים. הפגיעות של הפצצות טלטלוני וקמתי מן המיטה. לפני צאתי שלחתי, כרגיל, מבט לילקוטי המונח בפינה, ארוז מזמן שהתכוננתי לעלייתי. התיק היה ארוז ומוכן כדי שבכל רגע, אוכל לשימו על שכמי ולצאת לדרך.

השעה עשר וחצי בקירוב. הנני עומד בחוץ על יד רמקול ומאזין לידיעות על מצב המלחמה. פתאום נשמע רעש מנועי אוירונים וההמון נמלט בבהלה לכל עבר. אות האזעקה ניתן באיחור.

בהפצצות הקודמות נחרבו מספר בתים בירכתי העיר. היו אלה בתים בני קומה אחת או צריפי-עץ קטנים. נתפתיתי להאמין שבית גדול הוא מחסה טוב יותר. על כן רצתי לבית הגדול שברחוב שנקביץ', מספר 44, ונחבאתי במסדרון. יחד אתי היו שם עוד כ-15 – 20 איש. מהם נחקקו בזכרוני אישה צעירה ותינוקה בזרועותיה וגורף ארובות שחור, שחבל עבודה מלוכלך כרוך לו במתניו.. גורף הארובות, נוצרי צעיר, עמד ויכולתי להתבונן בתנועותיו. אני זוכר, שהגיע בריצה למסדרון בו עמדנו כולנו, נתן עיניו בתקרה והסתלק הצידה, שלא יימצא מתחת לקורת הברזל שבתקרה. הבינותי לחששו ולמחשבתו והתבוננתי גם אני בתקרה, כמבקש מקום בטוח יותר. לבסוף ראיתי, שמוטב לי לעמוד במקומי, באמצע המסדרון, במעלה הראשונה.

לא הספקתי לסיים את מהלך מחשבותי וברד פצצות ניתך מסביב ובטרם אתמצא במצב – טרך! – נפלה פצצה על ביתנו. מקץ רגע אחד, התמוטט עלינו כל הבית ונמצאנו בתוך חושך ומחנק. לא ראיתי דבר מסביבי, רק הרגשתי אבק איום. התאמצתי לסלק את מה שחוסם את דרכי, אך לשווא. הייתי במצב של עלפון ורק לאחר זמן-מה הגיעו לאזני קולות חנוקים. מי שהוא צעק: "הצילו"! קול אחר צעק: "שמע ישראל", אישה התייפחה בקול: "הילד שלי!" וקול של גוי נשמע: "ישו, הושיעה!". הבנתי שכל האנשים שהיו במסדרון מכוסים במפולת, כמוני. מה לעשות? תוקף אותי ייאוש. פה תהא קבורתי, פה אגווע חי – מתחת לחרבות האלה. שאלתי את עצמי: האם כדי לגווע בקבר חי נפרדתי מידידי ומקרובי לפני העלייה? האם לתכלית זו קיבלתי מקבוצתי את האישור לעלייה? יחד עם המקהלה הכללית של צעקות לעזרה של כל האנשים, השמעתי גם אני בלחש מלים, שהביעו את מר רגשותיי באותה שעה.

מעל לראשי זז משהו ולפתע נפתח בקרבתי פרץ קטן. זכיתי לראות שוב את אור היום. הרגשתי עצמי כעיוור שעיניו נפקחו פתאום לראות. מישהו, שהיה לפני, זז וטיפס ושחל לצד שממנו בא האור. היה זה מקום החלון שעל יד המדרגות. עזרתי למי שהיה לפני לטפס ולהגיח החוצה ואחרי שפינה לי את המקום, זזתי גם אני. טיפסתי מעל לחפצים שלא ידעתי מה הם. גיבוב של שברי לבנים ועץ, מיני דברים רכים, אולי אברי מתים או פצועים. ראשי נתקל במשאו. נמשכתי אל הפירצה, ממנה בא האור. עוד טיפוס, גיחה, ונחלצתי.

כשיצאתי חי לא ידעתי מה עלי לעשות. קודם כל רצתי בכל כוחי כדי להתרחק ממקום החורבן. עברתי את חצר המעבר של רחוב שנקביץ' 44, לרחוב פיינקנה, ומשם חציתי את הסימטה שפיטאלנה, ורק עכשיו שמעתי ותפסתי, שההפצצה עודה נמשכת ובכל הסביבה נופלות פצצות ומתמוטטים בתים. לא ידעתי מה טוב לי יותר, האם לרוץ הלאה או להתחבא שוב בצל 'חומן מגן' כמו קודם. ראיתי אנשים רצים כחיות-יער ועיניהם בולטות ופניהם משונות וכל מראיהם כ'פראי-אדם', משום שכבת החומר שעליהם ועל בגדיהם.

בינתיים חלה הפסקה בהפצצה. אני יוצא מן החצר ופני למקומות מגוריהם של קרובי וחברי. ללכת במדרכות אי-אפשר, כי נתקל אתה בהרי לבנים ועפר של בתים שהתמוטטו. מתוך הבית עולות קריאות לעזרה, קורעות לב. אין מי שיציל אותם. כל איש רץ כמטורף למצוא את בני משפחתו והקרובים לו, על אף הסכנה שמא יתמוטטו גם יתר חלקי הקירות. אנשים שניצלו מתנפלים זה על צווארו של זה. הבכי והצעקות נשמעים עד לב השמים. בכל מקום במרכז העיר נראו תמונות זוועה של חורבן. חצי שעה קודם לכן היו כאן בתים גדולים ויפים. עכשיו מתוך חורבותיהם אנשים מתים למחצה.

המשכתי את דרכי לביתי. על-יד שער המעבר ברחוב פיינקנה, נאמר לי שבחלק הזה של העיר אש בוערת וכנראה גם ביתנו אחוז להבות. רצתי מהר. הנני רואה את האש מרחוק ואיני יכול לגזת. אני אנוס לעקוף ולגשת לביתי מצד אחר. כל הגדרות הרוסות. אני על-יד הבית. להיכנס אליו בדלת אי-אפשר, מפני האש החזקה הבוערת בבית-העץ שממול. דרך איזה חלון הנני חודר עד לדירתנו. אין בה נפש חיה. בעד החלון הפתוח נושב ובא חום מן האש שבבית ממול. שכן מופיע ואני שואל אותו, איה בני ביתי, איה סבתא, בתה וכל משפחתה, העוד חיים הם? השכן מרגיע אותי – חיים הם, רק כל דאגתם לי. איה מקומם עכשיו – אין הוא יודע. אני ממהר לשוב אל החלון ובא אל החדר ואיני יודע מה לעשות. כולי משוגע, איני יודע באיזה עולם אני. האם להציל את שארית חפצי וגם את שאר החפצים שבחדר, או אולי ליצוק כאן מים, שלא תוכל האש שמנגד לאחוז גם בביתנו? ואולי לרוץ שוב, עד שאמצא איש מבני משפחתי? אני מבולבל. אבל כשעיני רואות ששכני מוציא חפצים מדירתו – אני עושה כמוהו. אני מציל את התפילין שלי, ונושא החוצה את ילקוט הגב שלי. שכן אחר קורא לי לעזור לאנשים המרטיבים את חלק הבית הקרוב לאש. שמעתי בקולו ונשאתי מים מן הבאר לבית. ישבתי על חלון הקומה הראשונה ועזרתי לצקת מים על מחסני-עץ שבסמוך. לבסוף הלכנו משם מתוך ייאוש, כי האש כבר אחזה באותם מחסני-העץ שבסמוך. לבסוף הלכנו משם מתוך ייאוש, כי האש כבר אחזה באותם מחסני-העץ ובלול האווזים והתרנגולות.

נודע לי, שסבתי הזקנה ומשפחתה נמצאים עכשיו בחצר שמנגד – גן עצי הפרי בשנקביץ' 29/31 – ותיכף הייתי שם. מצאתי את כולם חיים. הם הרבו לדאוג לי ולא שיערו שיזכו לראותני חי. עכשיו לא נתנו לי לחזור אל הבית, אל מקום השריפה. אנשים רבים יושבים כאן בחצר, מי על כלי המיטה שהציל, ומי סתם על הקרקע, נשען על עץ. אנשים מדברים על מי שהם מקווים עוד לראות, אבל אינם יודעים את מקום הימצאם. האחד מתאבל על בן שנהרג בהפצצה, ואחד צר לו על מנורות הכסף, שהשאיר בבית שנשרף.

לא הייתה לי סבלנות לשבת שם זמן רב. כשראיתי שהשמים שקטו מאוירונים כוננתי צעדי לרחל'ה, ל'בית החדש' שלה בגן שממול. רחל'ה ואמא התכוננו לדרך. כאן לא היה להם מה להפסיד, אחרי שביתם כבר נחרב. נפרדתי ממנה מתוך הרגשה שלא אתראה עמה בקרוב. בדרך ממנה פגשתי את חברי דאנציגר. ביתו נחרב על-ידי פצצה והוא החליט לצאת, לאחר השבת, לפינסק ברגל. הוא מבקש לו חברים להליכה. בלכתי ממנו חשבתי שאולי כדאי לי ללכת. לא הייתה לי תכנית ברורה לאן ולשם מה ללכת עמו. רציתי מאוד לברוח ממקום החורבן. זה מכבר חשתי רעב, אחרי יום שלם בלא אוכל. במשך כל היום לא חשבתי על אכילה. בשעה שהוצאתי מדירתנו את החפצים ראיתי שם לחם ולא עלה כלל על דעתי לקחתו אתי, כי היה בעיני מיותר.

יום ארור היה יום החמישי, 7 בספטמבר 1939, לעיר שדלץ. יום השישי, יום השבת ויום ראשון לא היו טובים ממנו, בכל-זאת נשאר הוא חקוק בזיכרון, כי בו החל קציר המוות והאבדון בעיר. ביום ו' לא נחו צפורי הפלדה. שיירה של אוירוני סיור באה לרגל את העיר ותיכף לאחר שנעלמה, הגיעה שיירה של מפציצים והטילה את המשא שלה על העיר. חצי שעה לאחר-מכן, שוב נראתה שיירת סיור ואחריה שוב מפציצים. נראה שאלפי הרוגים נמצאים עדיין תחת החורבות. עבודה של שבועות נחוצה כדי לפנות את ההריסות ולניצולים אין את האפשרות להציל אפילו את אחיהם, שקול קריאתם בוקע מתוך הקברים בהם נקברו חיים.

בצהרי היום, כשהמטוסים חדלו לבוא אלינו, יצאתי העירה לחפש אופה ולקנות כיכר לחם, כי הרעב הציק כבר בחזקה. מצאתי אופה ואחרי תחנונים עלה בידי לקנות ממנו כיכר לחם שחור. בשעת מעשה באו שמה שאני אנשים וביקשו לחם, כי מוארשה הם באים ברגל וסבלו בדרך הרבה, מהפצצות ומרעב. האופה לא שעה לבקשתם, כי אנשים כמוהם ישנם עכשיו בעירנו לאלפים ולרבבות ואם לעזור בלחם, הרי רעבי עירנו קודמים. השתוממתי לדברי האופה: האומנם רשאי הוא להבדיל בין רעב לרעב.

ביום השישי לפנות ערב התפללו 'קבלת שבת' בציבור וערכו סעודה משותפת. התפילה והסעודה סודרו בחדרי הדירה של משפחת גולדברג-אסמן. אותה שעה לא חששו כבר לנר דולק שייתן אור בחוץ. הבתים שממול, ברחוב שנקביץ' מספר 28, 30, 32, 34 ו-38, ומחסן העצים שבמספר 36, האירו באור גדול וחזק, שאי-אפשר היה להסתיר אותו ממטוסי השונא, וכל האפילה הייתה אך למותר.

בלילה, כשהעיר החרבה שקטה מהתקפות האוויר, יצאתי החוצה והלכתי למקום שבו הייתה דירת רחל'ה. אולי אמצאנה עוד שם ואולי ייוודע לי מפי מישהו – לאן הלכה. בסביבה שבה גרה רחל'ה לא מצאתי נפש חייה חוץ מנוצריה זקנה אחת, שאמרה לי שיושבי המקום יצאו לכפרי הסביבה. ההפצצה הנוראה על העיר לא נפסקה גם בשבת. לא יכולתי עוד להמתין והחלטתי לצאת לדרך. יהיה מה שיהיה ובלבד שאתרחק מזוועה זו שבעיר. צעיר יהודי, שברח מוארשה לראדזין, עבר דרך עירנו ונזדמן לבית גולדברג וביקש מים. הוא סיפר שבדרכים מתים אנשים כזבובים מאש מכונות הירייה של המטוסים הגרמניים. כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעיניו רואות כאן, בעיר. בדרך אפשר להתחבא בתעלות שלצידי הדרך מתחת לעץ או בעיר, כי המטוסים הגרמנים אינם מפציצים כמעט בכבישים שאין צבא פולני נראה בהם. רק מכונות הירייה פועלות את פעולתן מעל לראשי הפליטים הנודדים. כנגד אלה יש תרופה – לא להיראות בדרכים לאור היום, רק בלילות. כמשוגעים היינו בעיניו שעודנו יושבים בעיר. דבריו נכנסו ללב והוחלט שבאם היום, רק בלילות. כמשוגעים היינו בעיניו שעודנו יושבים בעיר. דבריו נכנסו ללב והוחלט שבאם היום, יום שבת, לא תשקוטנה ההתקפות, ננוח בלילה שעות אחדות ואחרי כן נצא לדרך, לכל מקום שרגלינו יישאו אותנו.

במוצאי שבת, בליל ראשון של 'סליחות', יצאתי יחד עם שכנים אחדים לדרך הנדודים. אנוסים היינו לעשות את דרכנו באמצע הרחוב מחשש נפילת קירות, משום החום הגדול הבא מן הבתים הבוערים ומחמת חוטי החשמל והטלפון שנקרעו והתפתלו בין הרגליים ושיירי כלי הבית המופקרים במדרכות. דרך רחוב פלוריאנסקה אי-אפשר היה לעבור. יחידות שונות של הצבא הפולני – רגלים, רוכבים ותותחנים עם תותחיהם מילאו את הרחוב. כולם נדחקו, אף עלו זה על זה. צעקותיהם, שעטת רגלי הסוסים יחד עם רעש גלגלי התותחים על אבני מרצפת הרחוב היו למהומה של קולות.

עם צאתי את העיר ראיתי שמיים אדומים בצד העיירה מארד. לאחר שעברנו יותר מ-11 קילומטרים, ועוד לפנינו דרך של 7 קילומטרים, באה לקראתנו חבורת פליטים מיהודי שדלץ. אתמול, ביום השישי, יצאו ברגל למארד ועכשיו הם שבים משם, כי העיירה אחוזה להבות וסכנת כליה נשקפת לכל בתי-העץ שלה. אוירונים גרמנים אחדים ירדו וירו אל בתי העיירה, אש אחזה בכמה בתים והעיירה בוערת.

שאלנו את האנשים: אנה פניכם מועדות עכשיו? ענו הנודדים: חוזרים לשדלץ. אמרנו להם: שדלץ בוערת מכל רוחותיה. יעצנו להם לא לשוב עכשיו לעיר. אמרו הם שגם למארד אי-אפשר ללכת עכשיו, כי בורחים הם מפני השריפה. לאן, איפוא, נלך? הלכנו בחזרה לשדלץ. בדרך פגשנו בהמון פליטים, אנשים מוכרים ובלתי מוכרים, שבאו משדלץ. גם הם הלכו למארד ובשמעם שאנשים בורחים משם מפני השריפה, עמדו נבוכים.

בלכתנו חזרה, נתקלנו בקבוצה של מכירים טובים שבאו מן העיר. שמעו שמארד בוערת ואמרו שלשדלץ לא ישובו, בשום-אופן. מוטב ללכת לכפר פלוני. הפכנו פנינו והלכנו יחד לחפש את הכפר. הסתובבנו לילה תמים בכביש הלוך וחזור, בחפשנו את הכפר המבוקש.

בינתיים מהומה רבה בדרך. אמהות מאבדות את ילדיהן ושומעים זעקת שבר: "חיים'ל שלי, אייכה"? – "אסתר, אסתר"! – קורא אח המבקש את אחותו. רצים הלוך ושוב ומחפשים בני משפחה אבודים.

בכפר קראשלין

כל החצרות היו מלאות אנשים שבאו מן העיר. בדרך  ראיתי כמה כפריים וגם שם המצב היה דומה. אחרי חיפושים רבים מצאתי מקום, שבו הותר לנו ללון לילה אחד. היה זה צריף עץ ממולא כבול ומחיצה דקה חוצה בינו ובין דיר החזירים של האיכר. אוויר רע עמד ב"דירתנו", אבל שבעי-רצון היינו, שמצאנו מקום מנוחה ארעי.

היום הראשון בכפר היה שקט. ההתפוצצויות נשמעות מרחוק, מכיוון העיר. והנה באים פליטים חדשים ומפיצים ידיעות מחרידות, שהגרמנים קרובים לבוא, שהם כבר בוינגרוב, עכשיו הם עולים על סוקולוב ומשם יבואו לשדלץ. שום איש לא יכול היה לתאר לעצמו שהגרמנים כבר העמיקו לחדור לתוך המדינה ומקיפים כבר את וארשה.

ביום ב', היום האחד-עשר למלחמה, גברה התנועה בכביש החוצה את הכפר. פליטים שבאו בכביש סוקולוב, מספרים כי הגרמנים מתקדמים והצבא הפולני נסוג בכל הכבישים והדרכים הצדדיות. לא עברה שעה ארוכה ובכביש נראה הצבא הפולני הבורח. פניו לשדלץ ומשם לבריסק. רוב החיילים נוסעים בעגלות, צבאיות או כפריות. לכולם פני מעונים, מכוסי זיעה, בלתי מגולחים. האיכר אמר לנו שנצא מחצרו, כי הוסכם על לינת לילה אחד בלבד. אנו רוצים להוסיף לו כסף, אבל הוא אוטם את אוזניו משמוע. עלינו לטעון שוב את חבילותינו וללכת. לאן? אין איש יודע.

עם ערב הבריקו זיקוקים של אור מצד כביש סוקולוב המוביל לשדלץ. כל הלילה נשמע רעם תותחים. עכשיו כבר לא היה ספק, שהקרב בין הגרמנים והחיילים הפולנים הנסוגים הוא בקרבת שדלץ.

גרמנים

בתחילה אחז אותנו פחד כששמענו מפי פליטי העיר, שהגרמנים כבר קיבלו לידיהם את שדלץ. אך אלה הבאים מן העיר הרגיעו אותנו וסיפרו, כי לעת עתה הגרמנים לא נגעו באיש לרעה וכל הדרכים מלאות אנשים החוזרים מן הכפרים אל העיר.

בכפר אין להשיג לחם. מחר ראש השנה ויש רצון להתפלל בציבור ולשפוך לפני האלוהים את כל הנקווה בלב. אנו שבים העירה, בדרך אנו נתקלים בעגלות צבא שבורות, במכוניות החסרות גלגלים ושאר חלקים, בארגזי ברזל הפוכים ודוקומנטים שהיו שמורים בהם מתגוללים בכביש ובתעלות, בתרמילי חיילים מושלכים, בכובעים מעורכים וכיוצא בזה. בצדי הדרכים אנו רואים סוסים והרוגים, מהם שבטניהם פתוחות ותולעים רוחשות בהן וריח קשה, מחניק, נישא ונודף מהן למרחוק.

לקראתנו באים מאנשי העיר, שיצאו לקבל את פני משפחותיהם החוזרות. הם מספרים שמבואות העיר, הגרמנים בודקים כל עובר ובא ולוקחים ממנו את מעות הכסף וכל חפצי ערך שעליו. צעירים המוכשרים לשירות הצבא נבדקים ביתר הקפדה, מחשש שמא יש להם כלי נשק. החלטתי שלא להיפגש עם משמרות הגרמנים. אני נמנע מלהיכנס לעיר דרך שער פעמוני הכנסייה ופונה לדרך צדדית. בכל צומת רחובות, אתה רואה כמה אופנועים ומכוניות קטנות עם גרמנים. משמרות גרמניים עוצרים כל אדם שהם נתקלים בו. תוך כדי איום באקדוח מכוון, פוקדים הם להרים את הידיים ובודקים. "עמוד"! – נשמע מפעם לפעם קול מצווה גרמני, וקריאה זו קורעת את השקט השורר בעיר, שהופסקה בה כל תנועה של עגלות ואוטובוסים. עיני תרות מסביב לכל צד, שמא מכוונת הקריאה אלי. אני נמנע מלעבור בצמתי הרחובות ומבקש דרכים צדדיות.

דרך חצרות פרוצות אני הולך לדירתה של רחל'ה לשעבר. אולי כבר חזרה גם היא מן הכפר. צריך ללכת בזהירות, כי מן הבתים השרופים עוד נופלים גחלים. על יד בתים שרופים גדולים מסוכן ללכת, כי נופלים מהם גושי חומר ולבנים ולעתים מתמוטטים קירות שלמם. ביתי נשרף ואי-אפשר עוד להתקרב אליו. בית רחל'ה נהרס וחופרים שם כדי להוציא את המתים. דירת מינה לא נפגעה, אבל אין רואים שם איש מבני משפחתה. את רחל'ה מצאתי, סוף-סוף, אחרי חיפושים ארוכים. היא שבה מן הכפר וחוויותיה רבות. על ידה ביער נפגעו חיילים אחדים במכונות ירייה ונפלו חללים. בנס ניצלה מאש היריות. עכשיו היא מתגוררת עם אישה שאספה אותה לדירתה.

בליל ראש השנה התכנסנו בדירה יהודית ברחובנו. התפללנו בדכאון רוח ונזהרנו שלא להיאנח בקול רם, שמא ירגישו בכך הגרמנים. למחרת הלכתי להתפלל באיזה רחוב נידח בקצה העיר. כמה בחורות מחברות ה"בונד" מצאו להן עכשיו שעת כושר לערוך מלחמה בציבור היהודי ה"קלאריקאלי", ובעצם הרגע של תקיעת השופר פרצו אלינו ביללה היסטרית וקראו: "לא עת תפילה היום! כבר התפללתם דייכם! מדוע אינכם הולכים להוציא את המתים מתחת לחרבות ולקבור אותם? אין הדבר נוגע לכם כלל, אתם מניחים להם להרקב שם ובאים הנה להתפלל בלב שקט; צאו מכאן! לא ניתן לכם להתפלל עוד"! יהודים אחדים ניסו להשפיע עליהן בדברים. הרי במו ידיהם עזרו לפנות את החורבות, אלא שהגרמנים מעכבים, סוחבים אנשים לעבודות הצבא ומתעללים בהם. הם גוזזים את הזקנים של היהודים ומבזים אותם בשיונות רבים. רב העיר עצמו, עשה בהוצאת המתים ובקבורתם. הגרמנים קראו לו, הכריחוהו לפשוט את מכנסיו וללבוש אחרים, השליכו מראשו את ה'שטריימל' וליווהו לפנות את גללי הסוסים מאכסדרת השוק. אחז פחד את המתפללים, שחששו שמא הרעש שהתחולל בחצר יגיע עד אוזני הגרמנים. תפילתנו הופרעה.

"עמוד"!

בחבורה הקטנה איתה שהיתי, אומר אחד כי צריך לשבור את רעבוננו ולהרגיש שראש השנה היום. אחר אומר כי שמורים עמו מעט תפוחי-אדמה וכולנו משתתף בקילופם. מישהו ילך להביא מים טובים, כי הספקת המים בעיר נהרסה כליל ונבשל לנו יחד מרק של תפוחי-אדמה ונרגיש עצמו כמו בקיבוץ.

אני מקבל עלי את התפקיד לחפש מקור מים טובים: באר או משאבה. אני יורד עם הדלי והולך בדרך רחוב "השלושה במאי". על יד הכנסייה הרוסית, על פרשת רחוב קילינסקי ורחוב שנקביץ', עמד חייל גרמני. נשמע קול ירייה ועל פני עבר כדור. אני מסב את פני ורואה, שהחייל מכוון את אקדחו אלי וצועק בקול פראים: "ידיים למעלה!". אני מרים יד אחת ומראה לו שברצוני להחזיר את הדלי. הוא אוטם אוזניו וקורא לי בתוקף, וכשבאתי אליו מסרני לחייל גרמני אחר. הסברתי לו שרצוני להחזיר תחילה את הדלי ואשוב. "עמוד כאן"! – רועם קולו בטירוף. הוא מצווה עלי להעמיד את הדלי באמצע הרחוב וללכת למקום שהוא מראה לי. החייל שקיבל אותי מידיו מסרני לחייל שלישי, במרחק של שלושים צעד, וזה לרביעי וכן הלאה עד שהגעתי לרחוב שנקביץ', בקרבת דירתי לשעבר. שם ערוכה כבר שורה ארוכה של אנשים, שניים-שניים, זקנים וצעירים, יהודים ונוצרים. גם אני נכנס לתוך השורה, הנשמרת מכל צד על-ידי חיילים גרמנים. שורתנו הולכת וגדלה מרגע לרגע, ועד מעט תגיע לחצי רחוב. משמרות של חיילים נכנסים לכל בית שלא נהרס ומוציאים מתוכם את כל הגברים. "גברים, צאו"! – שומעים בכל פעם מחלונות פתוחים בקרבתנו. נעולה הדלת – שוברים אותה. וכשמוצאים אדם מתחבא בעלייה או במקום אחר – יורים בו מיד.

אומרים שהגרמנים ייקחו את כל הגברים מבני שש-עשרה עד ששים וישלחום לעבודה. לחינם מבקשים אנשים שישחררום משום שהם זקנים, שעברו את גיל השישים או משום שהם חולים. לחינם עומדות מרחוק אמהות ופורשות את ידיהן אל החיילים ומתחננות שישחררו את בניהן, שעוד לא הגיעו לגיל שש-עשרה. מרחוק עומדת סבתא שלי, יחד עם עוד הרבה נשים, ופורשת ידיה. הנשים חושבות שמובילים אותנו לשחיטה ומספידות אותנו. אנו בטוחים שיובילונו לעבודת כפייה ומרגיעים אותן. הגרמנים סופרים אותנו ונותנים פקודה ללכת. אנו באים לרחוב אחר. שם אנו עומדים שוב זמן ממושך עד שמצטרפים אלינו גברים "מגוייסים" חדשים. יחד אנו הולכים לפי פקודת הגרמנים. לאן מובילים אותנו אין איש יודע.

הביאו אותנו למגרש הספורט העירוני הגדול שממול בית-האסורים. דומני שאין ביכולתי לתאר כראוי כל מה שהתרחש באותו מגרש. היו שם אזרחים "מגוייסים" – שבויים, יותר מאשר בהפגנה הגדולה ביותר שראיתי בחיי. כל-כך הרבה חיילים פולנים שבויים וסוסים ועגלות ועל אלה מושכבים פצועים ומתים שנמצאו בצדי דרכים. שמא מתכוננים לעשות בנו שחיטה כללית תחת כיפת השמים? מכונות-הירייה הקבועות על האוטובוסים והמכוונות אלינו מחזקות את הדעה הזאת, אבל אם כן הדבר, מה טעם שמרשים לנשים להיכנס לכאן ולהביא אוכל לבעליהן העצורים? שום איש אינו מבין, מה רוצים מאתנו ומה יהיה בסופנו.

בין השמשות. הגרמנים מעמידים את היהודים בראש ואחריהם הפולנים. מעמידים אותנו בשורות בנות חמישה אנשים. אני מתכוון לעמוד בשורה שבה נמצאים דודי ובעל הסדנה שלי. על כל צרה שלא תבוא אהיה בין מכירי. ניתן צו ללכת. מלווה אותנו בכי נשים ההולכות אחרינו כמו בהלוויה. הגרמנים מגרשים אותן בכידונים וביריות אזהרה. יש גם שמכים את הנשים. מובילים אותנו לבתי הקסרקטין של הצבא הפולני. החיילים הפולנים השבויים הושארו לפי שעה במגרש הספורט וכאן הולכים רק גברים שנתפסו בשדלץ. החיילים הגרמנים מאיצים בנו ואנו מגיעים למגרש הקסרקטין. מכניסים אותנו לבית בקבוצות של ארבעים איש. לקבוצתי ניתן חדר קטן בקומה הראשונה. האוויר מחניק. על הרצפה שקי קש אחדים. המקום אינו מספיק אפילו לישיבה. אנשים יושבים גם על ריצפת האבן וקמים מיד מפני הקור.

"קדימה! אל תעמוד!"

עצמותי העייפות לא זכו למנוחה. "קומו"! – נשמע צו גרמני בכל החדרים. שבור ורצוץ, עייף ורעב, עמדתי על רגלי. הגרמנים האיצו בנו לרדת למגרש. למטה כבר היו רבים.

הועמדנו שורות שורות בנות חמישה ואנו צועדים חזרה לעיר, למגרש הספורט. מספרם של שבויי המלחמה הפולנים נתמעט. תחת זאת, הביאו מאיזה מקום עוד תפוסים 'פשוטים'. שוב מרשים לנשים להביא אוכל, אבל רוב העצורים סובלים רעב, כי אין להם פה לא מודע ולא קרוב. שוב מצעידים אותנו במגרש לכאן ולכאן. לבסוף אספו את כל מחנות ה'פשוטים' למחנה אחד גדול וארוך, שעין לא יכלה לראות את קצהו. אחרי זה הוציאו אותנו מן המגרש ואנו הולכים אל מול הכביש הסוקולובי. נשים ונערות, צוריות והיהודיות, הלכו אחרינו ובכו. עוד כברת דרך מחוץ לעיר ליוו אותנו יללות הנשים. הלאה לא ניתן להן ללכת ואותנו הריצו-דחפו.

קילומטרים חלפו, קילומטרים עברו ואין סוף. מי שיש לו כוח וצועד בשורות הראשונות, הולך הליכה מהירה. הזקנים והחלשים מפגרים ומאטים את ההליכה של הצועדים אחריהם ונוצר רווח בין אלה לאלה.

"קדימה! לכו בשורה!" – צעקו הגרמנים כפראים והיכו את המפגרים ואת מי שנדחק מתוך השורה וצעד בד. במו עיני ראיתי יהודי בעל זקן לבן שוכב בתעלה בפישוט ידיים. גרמני המית אותו ועכשיו הוא מוטל לעיני כל העוברים.

ההמון נבהל מן היריות וירא מפני הכידונים, נדחק ואץ קדימה, דחף את המפגרים וגם נהדף אחורנית ע"י ההולכים לפניו. הייתה ערבוביה. רבים איבדו את שורותיהם ונדחקו-נאחזו בשורות אחרות. הגרמנים היכו את ה'תועים' האלה עד שראו שוב שורות ישרות, בנות חמישה. לא היה כבר תחום בין יהודים ונוצרים ויחד הלכו. כל איש התאמץ לאוץ ולא לפגר. שמרתי על שורתי וכולנו יחד, החמישה, החזקנו איש בידי רעהו שלא לנתק את השורה. הרעב מעיק על הלב, אבל גדול מזה הוא סבל הצימאון.

היום "שבת שובה" , יום ראשון אחרי ראש השנה. חום השמש עודנו חזק ולוהט בכבישים. נחלי זיעה שוטפים מפנינו ואיש איש מבקש לרוות את צמאונו. קופסות שנתרוקנו מסרדינים, ישנות, מקומטות, שהושלכו ע"י חיילים עוברים, מתגוללות בתעלות. בגניבה מעיני הגרמנים מרימים אותן. עכשיו, כשנעבור את הכפר הקרוב, אולי יעלה בידינו לחטוף מעט מים. אנו עוברים בכפר. נשות איכרים מיללות, עומדות על יד שערי חצרותיהם ופורשות ידיהן. נדות הן לתהלוכתנו.

"לחם"! צועקים מתוך השורות.

"מים"! קוראים אחרים.

איכרה חוטפת דלי, מורידה אותו לבאר ומעלה אותו מלא מים. מי שקופסה בידו אץ אליה לשאוב מים. הוא חוזר עם קופסה מלאה עד חציה ואנשים אחדים זוכים לכמה גמיאות מים. הגרמנים מתנפלים על האנשים הרצים ומגרשים אותם ביריית אקדוח. בפחד ובבהלה חוזרים אלה לתוך שורותיהם. מחצר איכר אחד משליכים לנו פת לחם גדולה. עשרות ידיים נעות לתפוס את הלחם. יד אחת הצליחה ותפסה אותו וידיים אחרות חוטפות אותו ממנה.

לבסוף נופל הלחם לארץ ונדרס ברגליים. מי שמצליח חוטף בדל לחם מתחת רגליו ולועס בחריצות. אבק וסחי מעורבים בלחם, גרגרי האבן חורקים בין השיניים. אבל המאושר שובר את רעבונו.

הרבה מאתנו רוצים לעשות את צרכיהם. הגרמנים מרשים להם להרחיק קצת בשדה, בסמוך הם מעמידים משמר, שלא יברח איש. השומר הגרמני נותן עינו בשעונו ומצווה עליהם לקום ולשוב למקומותיהם ומרשה לקבוצה אחרת לבוא ולשבת. הראשונים עדיין מחזיקים במכנסיהם ומבקשים שיתנו להם לשבת עוד רגע, אבל אין שומע להם. צו הוא צו. ניתנת פקודה לקום וללכת. ושוב חוזרות הקריאות: "מהרו! קדימה!" שוב נשמעות יריות וצריחות הגרמנים.

אנו מתקרבים לסוקולוב. על יד שער כל בית, בפינת כל רחוב וסמטה עומד חייל גרמני ונשקו בידו. דומיית-מוות שררה בעיר. נפש חיה אחת לא נראתה. אבל, בשום פנים אי-אפשר היה להחריש את קול הנעליים שלנו, שדפקו בלי קצב על אבני המרצפות. לא היה ריתמוס בהליכת 12,000 רגליים בלתי-מאומנות בצעידה קצובה. רגליים שנשאו עליהן גופים של מעונים, מוכים, מושפלים ומבוזים. הכל היו פצועים בגופם וברוחם. כך ודאי היה לפנים מראה תהלוכת הניצחון של טיטוס, שבה צעדו שבויים לעבדות וללודרות. ומי יודע, איזה תפקיד נמלא אנחנו במזימות טיטוס שלנו.

נעלי כבר נקרעו מרוב הליכה. הימנית פתוחה ואצבעותי בחוץ, נוגעות באבנים. אין לי אפשרות לעמוד רגע, לחלוץ את הנעליים וללכת יחף. עוד פעם אחת הרשו לנו לנוח בין סוקולוב ובין וינגרוב. לא יותר מחמישה רגעים. הלילה ירד אחרי הליכה של חמישים וכמה קילומטרים, הליכה וריצה, הליכה ונפילה, באנו סוף-סוף לוינגרוב בלילה. שרשרת צפופה של חיילים שמרה עלינו משני הצדדים, שלא נוכל לחמוק בחשכה. הוליכו אותנו למגרש רחב ומוקף גדר.

מגרש הריכוז

מתחילה לא יכולתי להבין היכן אני נמצא, אך אט-אט הוברר לי שזהו מקום ריכוז של חיילים שבויים ושל אזרחים שבויים. במגרש הגדול ביותר של העיירה וינגרוב רוכזו המוני השבויים. אנשים שכבו על האדמה הלחה בצפיפות גדולה. הבטחתי לי מקום לינה בין מכירי ויצאתי להתבונן בסביבתי החדשה. שבוי יהודי שהובא לשם לפני כיומיים, מספר לי, שבכל יום מתאספים מעבר לגדר נשים וילדים יהודיים, שהגרמנים עדיין לא עקרו מבתיהם שבעיירה. בידיהם פרוסות לחם ושיירי מאכלים. והשבויים מתנפלים על זה כחיות רעבות.

המלחמה כבר הפכה אותנו לחיות. החזק אוכל את החלש ממנו, אבל לעיתים אתה נתקל באנשים מסוג אחר לגמרי, בחינת מלאכים שירדו מן השמים. ניגש אלי בחור יהודי שבוי, בלתי-ידוע לי, מוציא מתחת מעילו פת לחם לבן ונתנה לי. איננו יודע מי הוא ומה טעם שבחר דווקא בי. אני רוצה לשאול אותו משהו, אבל זה נעלם והתערב בתוך ההמון. עיניו התמות ופניו המחייכות חרותות עמוק בזיכרוני.

מצאתי קופסה ריקה של סרדינים ואני שומר עליה כעל אוצר רב-ערך. מעתה יהיה במה לשאוב מים לשתיה. אישה יהודית הולכת בחוץ, לאורך הגדר ובידה דלי מעלה הבל חם. לא חסה על מעט תפוחי-האדמה שהיו לה ובישלה דלי מלא להחיות את נפשותינו. בצדה מהלכת ילדה קטנה, אינה גורעת עין מן החייל הגרמני וכשהוא מסתובב היא אצה אל הגדר, מקום שם הידיים מושטות, חוטפת קופסה ומחזירה אותה מלאה מרק. אני עומד ליד הגדר מציץ החוצה מבין הקרשים ומושיט את קופסתי הריקה, שחוזרת אלי מלאה מרק חם של תפוחי-אדמה. אחרי בלעי מן המרק הזה מלוא הקופסה אני אדם אחר לגמרי. שכחתי כבר אימתי טעמתי תבשיל. הוצאתי את קופסתי לקבל עוד מרק. תוך כדי כך רואות עיני, בקרבתי, פירצה בין שני קרשים מוזזים זה מזה. בחורים אחדים כבר חמקו וברחו. אני מוותר על המרק שאקבל מידי הנערה. שוב לא זזתי מן המקום הזה. כשישה אנשים עומדים שם ונדחקים מבעד לפירצה.

אני מחליט לברוח. עכשיו בא תורי. אני מוציא ראשי ורואה גרמני שגבו אלינו. שתי נערות יהודיות עומדות מולי ואומרות אלי: "הצל את עצמך, ברח מהר, תתחבא באיזה בית".

אני חופשי, אני בחוץ. מולי חצר ואני רץ אליה. כל הבתים של יהודים. בפתח אחד הבתים גברים אחדים, שאינם נותנים לי להיכנס. כל הדירה כבר מלאה בורחים, אין מקום. רוץ הלאה! אני רץ הלאה, עובר גדרות וחצרות ומשם לסמטה. נפלתי לתוך הבית הראשון בסמטה. דירה של יהודים. נערה עומדת על יד המטבח ומכינה ארוחת צהריים. אמה נבהלה מפני. בחדר יושב אב זקן. אני מבקש מהם לתת לי ללון בביתם הלילה, ומוטב שיכניסוני למחסן העצים ויסגרוני בו על מסגר. אין הם תופסים מה טעם אני רוצה במחסן העצים דווקא, ואומרים לי שאני יכול להיות איתם בחדרם. עוד מעט שעת ארוחת-צהריים ואני מוזמן לאכול איתם. ברור לי, שאינם מבינים מה מצבי ואיך הגעתי אליהם, אך איני רוצה להפחידם. בחור מן השכנים ראה אותי נכנס לכאן והבין שברחתי מן המחנה. הוא מסתובב במסדרון וזורק בי מבטים. לבסוף, הוא קורא לאישה ומתלחש איתה. האישה חוזרת כולה רועדת מפחד ואינה יכולה להוציא הגה מפיה.

"אתה ברחת מן המחנה", אומרת היא אלי, "מהר, צא מביתי, הגרמנים באים לכל בית ומחפשים את הבורחים המתחבאים שם. שכני אומר, שכמה גרמנים באו זה עתה לסמטתנו ובודקים בדירות. הם אינם רחוקים מכאן. התחמק מהר ולא, תמיט שואה על ביתנו" היא התחננה אלי. אני מוכרח לצאת. אני יוצא למקום שרגלי נושאות אותי, דרך חצרות וגדרות. אני שוכב מעט על האדמה, כדי לנוח מעט ומחליט לעזוב מיד את העירה ולהרחיק נדוד ממנה.

שדות… פאתי כפר. איכר יוצא לקראתי ושואל מאין אני בא. אני עונה לו שפליט נודד אני ומבקש אוכל. "כבר אחרי-הצהריים", אומר האיכר, "אבל אשתי עוד תמצא משהו, אך למה תרמה אותי? אתה בורח ממחנה השבויים. אני יודע זאת. בכל יום עוברים פה אנשים כמוך". לפני שאני נפרד ממנו הוא מדריך אותי: "אין ברצונך ליפול שוב בידי הגרמנים. לך, איפוא, בשדות, שם לפניך הכביש לוארשה. שם גם נהר. בכביש בנוי גשר מעל למים, אבל אתה לך בשדות וחפש לך מקום שהמים בו אינם עמוקים ועבור בו. היזהר שלא לבוא במקום עמוק שמא תטבע". יצאתי לדרכי.

בקרבת הנהר מצאתי רועה זקן, שרעה בקרבת מקום פרות אחדות, ושאלתיו למקום שאוכל לעבור בו את המים. הרועה אסף את בהמותיו, הוליכן אל המים ואמר לי שאלך אחריו. "הנה אתמול", אמר הרועה, "העברתי במקום הזה את הבהמות. שם עמוק קצת, אבל אל תפחד ולך באשר אראה לך ולא תטבע. עיני רואות שממחנה ברחת. אדם צעיר אתה ועוד רבות תראינה עיניך בחייך. אם ידעת לברוח מכף הגרמנים, מוצא חן אתה בעיני. אל תראני שרועה זקן אני. צרות רבות עברו עלי בחיי. כשהייתי צעיר כמוך, או אולי קצת גדול ממך, כבר ידעתי סבל בסיביריה. ברחתי משם ואנשים טובים עזרו לי והראו לי את הדרך אלך בה. זכור תמיד את דברי הרועה הזקן, שהרבה ייסורים נפלו בחלקו. אל תירא מפני שום דבר, היה אמיץ רוח ולעולם אל תתייאש מתקוות ההצלה, גם אם יידמה לך שאין מוצא.

אני ממהר לפשוט את בגדי, לוקח אותם בידי ונכנס למים. אני הולך כפי שהרועה מראה לי. "ישר לך!" – הוא קורא אחרי, "ועתה פנה שמאלה ושוב ישר. אל תירא, המים מגיעים כאן עד החזה. אם תלך כל הזמן לפי הוראותי, לא תטבע". עברתי את הנהר, לא חיכיתי עד שייבש גופי ולבשתי מיד את בגדי. הודיתי מרחוק לרועה הזקן והלכתי הלאה.

בהמשך הדרך הרחקתי מן הבתים. החושך ירד. חשבתי, מה טעם הריצה בחושך? למה אתעה בחשכת הלילה, יחידי בשדות? מצאתי שיחים אחדים, סימן לדרכי מחר בבוקר. שכבתי וראשי לצד ההליכה ונרדמתי מהר על האדמה הלחה מטל. אדם עייף, אבל שוב אדם חופשי במרחב-יה.*

בעקבות הספר של אבא (חנה נוסבוים-רוזן)

שני הורי בני העיר שדלץ. שניהם נמלטו מהעיר במהלך הכיבוש והפינוי של היהודים מן העיר, והצליחו להגיע ארצה. אבי, שלמה רוזן הי"ד, נפל בתש"ח, בהגנה על כפר עציון. אני פוניתי מהמקום, כפעוטה, יחד עם כל האמהות ועשרות הילדים שהתייתמו במלחמה, כמוני.

בקיץ תשס"ב, יצאנו חבורת 'ילדי' כפר עציון למסע שורשים בעקבות האבות יוצאי פולין, שנפלו כשהיינו פעוטות, ובעקבות האמהות שסיפרו לנו רק מעט על מה שקרה בפולין. מסיפורי אמי הבנתי, ששדלץ של היום שונה לחלוטין ואין טעם לחפש בה שרידי בתים מלפני המלחמה. לקחתי אתי למסע את ספרו של אבי – "מתוך המפולת". במהלך הנסיעות הארוכות עיינתי בספר, שוב ושוב. יכולתי להרגיש את החוויות הנוראיות המסופרות בו. אולם, עדיין לא התייחסתי לציוני בתים ורחובות המופיעים בספר, שהרי אין טעם להתעכב על כתובות שלבטח אינן קיימות עוד.

כשהתקרבנו אל העיר, שאל אותי המדריך אם אני מעוניינת לעצור בשדלץ. עניתי, שלמיטב ידיעתי, אין לי מה לחפש בשדלץ של היום. המדריך לקח מידי את הספר, דפדף בו, ולהפתעתי הוביל אותנו ישר לרחוב שנקביץ'. מיד הראה לי בתים ברחוב, שלפי סגנונם המעוטר בקישוטים, אין ספר כי נבנו לפני המלחמה. לצד הבניינים האלה ראינו בתים, שחזיתם דלה וחלקה לגמרי. אלו הם הבתים שנבנו אחרי המלחמה, במקום הבתים שקרסו בהפצצות.

תוך דקות מצאתי את עצמי ליד בית מספר 44 ברחוב שנקביץ', שניכר מיד כי נבנה במקום בית קודם שנהרס. זה הבית שבו אבי חיפש מחסה מההפצצה, אך הופצץ וקרס כולו על אבי ועל שאר הנחבאים בו. זכרתי שקראתי בספר: "אין לי בית. ביתי הוא הגן הציבורי שמאחורי שנקביץ' 44". ירדתי מן האוטובוס והלכתי אל חלקו האחורי של הבית והנה – גן ציבורי עם ספסלים ונדנדות. התרגשות רבה אחזה אותי. גם שאר חברי התרגשו, כשראו אותי יורדת מן האוטובוס.

שישים ושלוש שנים חלפו מאז אותם ימים נוראים. אפשר, אולי, להרוס בתים. אפשר, אולי, לגרש אנשים, אך אני כאן ואי אפשר למחוק את ההתרגשות. זו תלווה אותי לנצח.

אוגוסט 2003.

מתוך "אבות מספרים שדלץ"