כשחזרתי מישיבת לידה בן ט"ז ומחצה התחילו אבי מורי ז"ל והסבים שלי: ר' אליעזר ארי' פלוצניק ע"ה אבי אמא ור' אפרים גרשסנקורן ע"ה אבי אבא, שניהם חסידים מפורסמים – לדאוג לתקנתי להשיאני אשה.  מבין הנכבדות שדברו בי, נראה בעיניהם ביותר שידוך שהציעו לי משדליץ.

את חותני, הקדוש ר' יצחק וינברג ע"ה, לא הכרתי, הוא נהרג בידי קצין רוסי בשעת הפרעות שערכו גייסות רוסיה ביהודי שדליץ בשנת תרס"ז (1907). בידי חותנתי האלמנה נשאר עזבון מבעלה בית והון, וכשהציעו לאבותי להעניק לי נדוניה נאה וחמש שנים "מזונות" סברו קבלו.

אומר היה סבי ר' אלעזר אריה ע"ה. שאברך אוכל "מזונות", המבקש שלמות, מוטב לו שלא יהא חותן עומד על גבו. שהרי מטבעו של חותן בשעת מתן "מזונות", שהוא משתדל לשמש מדריך לחתנו הצעיר. והואיל והוא יודעני שדעתן אני ושקוד לעמוד על דעתי, יכול עוד חותן לעמוד לשטן בדרכי לקנות שלמות כראוי. וביחוד היה עניין זה של מיתה על קידוש השם רישומו כביר במשפחתנו כמקור של כבוד ורחמים למשפחת הקדוש ז"ל, ובכך הכריעו גורמים אלה והייתי לחתן בשדליץ. שם נקלעתי לבית החסידים שלנו, לתוך חבריה של זקנים אנשי שיבה, חסידים ואנשי מעשה, מופלגים בתורה ונלהבים בחסידות. לא בנקל כל כך הכניסוני לתוך חברתם. השכלת לידה שהבאתי בידי עוררה אצלם חשד הרבה. שנה שלמה תהו על קנקני, בחנו ובדקו התנהגותי, ניסוני בנסיונות, ולאחר שעמדתי בכולם קיבלוני לרע ולאח להם.

בחוגי חברי היו מבכרים את השתקן על פני הדברן ומכבדים ומוקירים אותו יותר. חסידי וורקה היו מחשבים חשבונה של מידת השתיקה כך: עד שלא הוצאת דבר מפיך – אתה השליט על הדבר, משהוצאת דבר מפיך – הדבר שליט עליך. היה אברך בא להתגנדר בלמדנותו היו אומרים לו: "למדן אתה – כלך וצא מן החברה!". ולא היו מתכוונים חלילה לפגוע בכבוד לומדי תורה, שאין כבודם חביב עליהם. אדרבא ואדרבא – מי שלא היה בו רוח תורה לא נמצא לו מקום כלל בחברה זו. אותו כלל ידוע "ולא עם הארץ חסיד" נתפרש ונתקיים שם במלא מובן המלה. אלא שכוונתם באמירה זו הייתה לשם שמיים; שלא יהא אדם מתייהר בכבודה של תורה.

הרבה מהם היו רבי השפעה שאי אתה נפטר מהם בפגישתך אתם מבלי שיטביעו רושמם עליך לאורך ימי חייך, וראויים הם להעמיד להם ציון מעט כאן:

ר' שלום ביאלר ז"ל היה יהודי בקי בש"ס ובארבעת חלקי השולחן-ערוך בעל פה. אשתו הייתה העוסקת במסחר ובכלכלת הבית והוא אף צורת מטבע לא היה יודע. מתמיד היה בתלמודו ולא היה לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.

ר' טובי' קרמרז' ז"ל, למדן מופלג, מחדש חידושים בחריפות יתירה. לימודיו שהתגדר בהם היו: משניות עם פירוש המשניות להרמב"ם. בשולי הגליונות של כל ספריו לא מצאת נייר חלק בלי חידושי תורה. עט סופר מהיר היה לו. ואף על פי שלא היה סוחר מימיו פיקח היה בענייני משא ומתן ויודע פרק בהוויות העולם. ברם שונה היתה דרכו משל ר' שלום ביאלר, שהיה פשטן בהליכותיו והיה אפילו קובע מקום לתפילתו סמוך לפתח. ר' טוביה. לעומת זה, היה עומד ומתפלל בכותל המזרחי. מאריך היה בתפילתו ומקפיד ביותר שיהא הש"ץ ממתין לו עד שיסיים תפילתו. וכשהיה ר' טוביה נזכר בלילי פסחים שהיה עושה בוורקה אצל הרבי הזקן הקדוש, ניטל הדבור מפיו מרוב התפעלות, פניו נשתלהבו בלהבות אש, שפתיו סללו, ולא נשמע קולו בדברו. אבל מסיים היה: בטוחני בכך, שמלבד האדמו"רים שהיו נוסעים לוורקה. ר' בריש מביאלה זצוקיל, ר' יחיאל מאלכסנדר וצוק'ל והרבי מנדרזין ר' יעקב יהודה וצוק'ל. – מעטים היו ביותר החסידים שהשיגו דרכי קדושתו, והנה אתם באים ומרהיבים בנפשכם עוז לשוחח סתם באותו צדיק מוורקה!

ר' אלעזר ליפשיץ ז"ל, אחד מגדולי הסוחרים בשדליץ, גביר בעמיו ובעל שפע גדול, תורה וגדולה במקום אחד. בקי היה בש"ס וחרף כל סודותיו בעסקיו קובע היה עתים לתורה יום יום, שעורי בוקר ושעורי ערב. ר' אשר משה אלקנבוים ז"ל ור' אברהם יהודה רוזן נ"י גיסים היו זה לזה. אף שותפים היו בעסקים במסחר התבואה והחזיקו טחנה בשותפות. עשירים לא היו מימיהם אלא אמידים, בעלי פרנסה, אבל עושים היו צדקה וחסד בכל עת. מידת "אשרי משכיל אל דל" כדאי היה ללמוד משני יהודים "בעלי בתים" אלה: בתיהם ספוגים היו תורה ומעשים טובים, כל איש מצוק ומר נפש  היה מבקש ומוצא שם עזר וסיוע, אשתו של ר' אשר משה עוסקת היתה יומם ולילה בהכנת תבשילים ומאכלים לחולי ישראל בבית-החולים, אף ממציאים היו מבית זה ארוחות צהרים לאסירים בבית-הסתר, מחלקים היו שם "מתן בסתר". והכל בזהירות ובזריזות מבלי לצפות לתשלום גמול, להכרת טובה ואף לא לנחול כבוד.

פעם אחת ישבתי אצל ר' אשר משה בטחנה שלו. הייתה אז כחצי שעה לפני נעילת הבנקים. רואה אני בפניו ובתנועותיו שהן עצבניות במקצת. שאלתי אותו לסיבת עצבנותו? ענה לי בבת צחוק על פניו, שהוא נצרך כעת ל-1500 ר' לפרוע בבנק ועדין חסר הוא 700 רו"כ. בתוך כדי שיחה שף ונכנס יהודי מבאי בית-החסידים שלנו ומבקש ממנו נמ"ח 300 רו"כ, מיד קם ר' אשר משה, פתח את הקופה הנעולה והוציא משם 300 רו"כ ומסרן לדורשן בסבר פנים יפות. אך יצא הלה פנה אלי בדברים אלה: תמוה המעשה בעיניך בוודאי, הכיצד נוטל אדם ומלוה 300 רו"כ ממה שבידו בה בשעה שהוא יושב ודואג מהיכן ייקח עוד 700 רו"כ? הריני יכול אפוא להסביר לך את העניין, שלא יהא חידוש בעיניך כל כך: יהודי זה זקוק לישועה לאלתר ואני יושב ודואג בין כך וכך, לשם מה נהא שנינו דואגים והולכים? אם השי"ת יזמין לי בידו הרחבה 700 החסרים לא ייפלא ממנו להזמין לי עוד 300 רו"ב שאין לאותו יהודי, ואל נא ילך יהודי ויצטער. נפטר חשוון תרצ"ו.

בדרכים אלה של צדקה וגמילות חסידים הלך אף גיסו ר' אברהם יהודה נ"י רוזן היושב אתנו כיום בארץ.

ר' שלמה הכהן רוזנבלום ז"ל, בבואי לשדליץ היה עוד אברך סמוך על שולחן חותנו. בר-אורין ובר-אבתן. בן למשפחה מיוחסת בישראל, אמו הייתה אחותה של הרבנית בסקרניביץ, ומידות טובות קיננו בו לאין ערוך. אפס קצהו ממעשיו הטובים, עובדה מעניינת אחת מני רבות – כדאי למסור בזה:

ר' שלמה זה היה זהיר בטהרה ושרוי ממש במי-מקוח, לא עבר עליו יום בלי טבילה. פעם אחת נגנבו ממנו השעון והשרשרת של זהב (מתנת אירוסין שלו) בשעה שירד לטבול. הייתה זו אבידה שווה כמה מאות רו"כ. ובכל זאת כשחזר מן המקווה לבית החסידים להתפלל לא היה רושם האבידה ניכר על פניו כלל. מספר היה לי את המעשה באדישות גמורה ובחיוך על פניו.

שאלתי אותו, מה בדעתו לעשות? ענה לי שבדעתו להזמין את הבלן לדין תורה. שהרי לא היה איש במקוה מלבד החוכר, באותה שעה שהיה עומד למטה וטובל במים. לאחר שעמד בדין עם בעל דברו, שאלתי אותו לתביעתו בדין התורה, אמר לי שהיה תובע פסק דין לתשלום דמים, אלא הואיל ויודע הוא ביהודי זה שעני ואביון הוא נתרצה לכך לגבות הימנו חלק מהסכום בדמי מקווה, דהיינו: לנכות הימנו דמי מקווה שלו. חזרתי ושאלתי אותו: הרי בטוח אני בך שלא תנכה לו. אלא תכניס לו דמי שירותו כמקודם, ולשם מה צריך היית לכל אותה "זילותא דבי דינא" ולהוסיף עוד דמי פסק הדין? על כך ענה לי שאנוס היה לתבוע אותו בלן לדין תורה לצאת ידי חובה כלפי חותנו ואשתו, שלא יאמרו שבטלן גמור הוא, ואליבא דאמת, הוא כשלעצמו נוקט בכלל: "מנו דחשיד אסמונא חשיד אשבועתא", ואם גנוב גנב, יהא אף נשבע לשקר – על שום מה, איפוא, יהא הוא הגורם לשבועת שקר של יהודי, ולא עוד אלא שינטור אליו הנשבע עוד שנאה תמידית בה בשעה שיהא נתקל בו יום יום במקוה שלו, שהרי לא סגי לו בלא זה.

אברך ישר ותמים זה נסתלק באביב ימיו בן ל"ב שנה, יום הכפורים תרע"א.

ר' אשר גדליהו גולדברג ז"ל, ידיד נפשי הקרוב ביותר. חסיד מפונק, אציל שבאצילים, אמן ההרגשה בחסד עליון, אדם מטופל בייסורים ללא אנחה כלשהי ופניו מאירות תמיד, כוחות עלומים היו תוססים בו בימי זקנותו לתורה ועבודה והכל בהצנע לכת, אני בגיל נעורי – בן י"ז – והוא בשנות זקנה – בן ס' – היינו מבינים זה את זה ברמיזה. בהערכות ודעות על עניינים שונים לא היינו צריכים להחליף דברים בפה, מסתכלים היינו זה בזה ויודעים כל אחד מה שבלב חברו, פעמים היינו סחים זה לזה מחשבות שבלב וקולעים אל השערה ממש.

ידידי ר' אשר גדליהו, חובב הארץ במידה יתירה, מתפרנס היה בדוחק מאכסניה מצומצמת באורחים, ואף על פי כן רגיל היה לומר לי תמיד שאין לו כל תאווה לעשירות אלא במידה שיהא סיפק בידו לעלות לארץ ישראל. וכשעלה מעירנו לירושלים אחד מאנ"ש החסיד ר' ישראל יוסף ז"ל, – לא היה ר' אשר גדליהו מסיח דעתו ממנו לעולם, לא עבר יום שלא היינו מסיחים בו בר' ישראל יוסף ז"ל.

בשיחותי הטמירות אתו היה אומר: מתקנא אני בך על דבר אחד: בטוחני בך שתעלה ותבוא לארץ ישראל. – עורך צעיר, כסופיך עזים, שאיפתך כבירה ועתיד אתה לזכות לכך בבוא העת. ואני מה? הולכים ומזדקנים, ואם לא עכשיו אימתי? ומי יודע? – כשישבתי בוורשה כעבור שנים שלח לי ר' אשר גדליהו שי לאות ידידות את הש"ס שלו, מתנה בידו מימי האירוסין שלו, וחתם שמו על שער כל מסכת ומסכת למזכרת, וכשנשקעתי בעסקנותי למען בני-ברק העיר לי בשעת שיחה, דרך אגב: הרי לעת עתה מעלה אתה אתך את הש"ס שלי לארץ ישראל ומקווה אני שבקרב הימים תזכרני לטובה להעלות אף אותי לארץ ישראל, בהזדמנות הראשונה. למען נשב יחד בארץ משאת נפשנו, ברם לצערי הרב, מהיותי עמוס עבודה כל כך בשנים הראשונות לבואי ארצה וטרוד בנסיעות לחו"ל וכדומה, לא עלה חפצי בידי להעלות את ידידי הוותיק לארץ, ובעוד אני עושה כה וכה נפטר לעולמו בינתיים בשדליץ. יהא זכרו ברוך לעולמי עד.

מתוך "זכרונותי על בני ברק", יצחק גרשטנקורן, נדפס בישראל ב-1942.