בית הכנסת

מאותו זמן שאבא נטש את המניין שבשטיבל דחסידי מינסק, היינו קשורים בלב ובנפש לבית הכנסת הגדול. בית כנסת זה שהיה מפואר בפני עצמו, הוקם על

למה בחרו דווקא בחזן זופוביץ, לא אדע, ידוע לי רק שעם היבחרו ידעה העיר גם שמחה וגם שערוריות. השמחה באה מכך שימי התפילה שלו הפכו

אני הכרתי את בית הכנסת כילד צעיר מאוד, בעת שכיהן כחזן מר פסובסקי. מאז אותו רגע, כל שבת וכל חג, היו קודש לתפילה בבית כנסת

אין כימים הנוראים בישראל, לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם. בערב יום הכיפורים, לפני ההליכה לבית הכנסת לתפילת כל נדרי, היו נוהגים ללכת איש לרעהו לבקש

בפעם האחרונה שהתפללנו בבית הכנסת הגדול, היה בסוף יוני 1939. היה זה, כנראה, בחג השבועות. יותר לא דרכה כף רגלי בבית כנסת זה (הייתי אז

בימי שישי בערב וגם בערבי חג החזן היה ניצב על הבמה ופותח את תפילתו ב"לכו ורננה". שיא הזמרה החל עם השמעת הפיוט המפורסם "לכה דודי".